היום עדי חוגג את היום האחרון לסמטר הראשון של הלימודים. בקרוב נציין שנה ורבע ביבשת, או חודש וחצי באן ארבור אם סופרים מהחזרה האחרונה שלנו לכאן. המקומיים בטח יתחילו בחגיגות סוף הסתיו (או תחילת החורף) ממש בקרוב. בבקרים מתחילים להרגיש פה את בוא החורף, אני לא יודעת אם לשמוח או להצטער כי מצד אחד כל כך יפה פה בשמש, ומצד שני, בניגוד מוחלט לכל שאר החברים שלי פה אני דווקא אוהבת את החורף, את ההתכנסות פנימה, את החום בבתים, את האוכל המנחם ואת היובש שעושה לי שיער מהפרסומות של פנטן... ובינתיים, הסתיו כאן. אני לא יודעת אם זה רק הדמיון שלי אבל נראה לי שהשנה הוא צבעוני פחות מבשנה שעברה. רציתי נורא לצלם אבל נראה לי שפספסתי את ההזדמנות. ככה זה כאן, כולם מחכים ל"צבעים" (שיא הצבעוניות של הסתיו שאורכת ימים ספורים בלבד) ובינתיים העלים ממשיכים לנשור ולפני ששמים לב לבן הופך להיות הכתום החדש. סוג של אלגוריה לחיים אולי?
בהמשך השבוע מתחילה חופשת הסתיו של עדי. עשרה ימים בהם אנחנו יכולים לעשות כאוות נפשנו במסגרת המגבלות התקציביות. התכניות לא יחשפו כאן עד לאחר מעשה מחשש לעין הרע.
ביום שבת האחרון היינו במשחק הפוטבול הראשון שלנו. חוויה אנתרופולוגית בחצי השעה הראשונה, שיממון מוחלט לאחריה. האיצטדיון במישיגן הוא מהגדולים (אם לא הגדול) בארה"ב. יש בו 120,000 מושבים (בערך...) כולם הכינו אותנו לשוק שמקבלים כשנכנסים אליו ובאמת אי אפשר להשאר אדישים. גם הטקסים, ההקפדה כל הפרטים וגאוות היחידה שמגובה בפריטים ממותגים שלא הייתם מאמינים שמישהו באמת חשב עליהם (קעקועים לציפורניים מישהו?). ובכל זאת, אחרי שעה השתעממתי. כי עבורי, אם כבר קרחנה באיצטדיון, אז עדיף שיופיע בו איזה רוג'ר ווטרס.
שועלי הפייסבוק שבינכם יודעים לפני קצת יותר משבועיים היינו בהופעה של רוג'ר ווטרס עושה את החומה לייב. הופעה שונה לגמרי מזו שהיתה בארץ – סוג של קאמבק לטור שהפינק פלויד עשו בתחילת שנות השמונים עם וידאו ארט מטורף וחומה שנבנית לאיטה סביב רוג'ר עד שהיא בסוף קורסת. זו היתה אחת ההופעות הטובות שראיתי בחיי ואני ממש ממליצה לכם ללכת – אם אתם גרים בארה"ב יש סיבוב הופעות מקיף מאוד ואם לא – יש הופעות באירופה בקיץ. קצת מביך לספר אבל בעוד שבועיים בערך נהיה בהופעה של בוב דילן, מביך כי אחרי שהשתלחתי בו לאחר ההופעה בדיטרויט אני צריכה הסבר מוצק מאוד לעובדה שאני חוזרת על ארבע, והסיבה היא שהוא מגיע עד אן ארבור אז לא נעים לא ללכת. מספרים שגם דייויד ברוזה מגיע. זה כבר ממש מביך אני יודעת אבל כנראה שנלך- אני חושבת שזו חובתנו הציונית.
תחילת המייל היתה עמוסה בציוני דרך לא ממש משמעותיים ששימשו כפילר לפסקה הראשונה והמקרטעת. האמת היא שהתאריך היום מיוחד במינו כי לעומר ההורס יש יומולדת. את איחולי לעומר אאחל כמובן באופן אישי. אבל בינתיים, לעומר (וגם לכל מי ששרד את הפוסט המייגע הזה והגיע עד כאן) שיר ששמעתי בתחילת השבוע ולא עוזב אותי מאז:
רשומות
As usual, I loved reading your blog - even though I'm in the middle of sorting things & it's late & I have to go to bed, I stopped everything & took a pessek zman with your blog.
השבמחקAnd I loved the few photos you included. I didn't have the patience to listen to the song till the end, but I will.
BTW, I also saw a match in Chicago & it was amazing. I didn't find it boring because we had the cheer girls right in front of us & they kept doing acrobatics all the way through & I also tried to understand a little about the game. I wouldn't go again but I certainly liked it first time round.
Anyway, hope all is well. I must get back to my stupid papers
neshikot to everyone
Hope you have a great holiday wherever your destination is
אח'לה פוסט. כרגיל.
השבמחקהמלצה קטנה - להתחיל את הפוסט ביוטיוב (ואז אפשר להתנתק מהעבודה ולהתרכז בפוסט).
חוץ מזה - הבטחתם עוד תמונות, נו..........
אני חייב לציין שאני מאוד נהנה לקרוא את בלוג, את חייבת לכתוב בתדירות גבוהה יותר-יש לי המון זמן פנוי בעבודה וכבר נמאס לי לראות סרטונים מצחיקים ב- YOUTUBE.
השבמחק