ספרתי את הימים לקראת ההגעה שלהם, וכשהיום הגדול הגיע קיבלתי אותם קורנת מאושר וקודחת מחום. וככה בילינו את הימים הראשונים של הביקור – אני במיטה והם בסלון, או בסיורים מודרכים בנופיה של אן ארבור הקסומה כשבתפקיד המדריך החתיך – עדי.
בסוף, כצפוי, החלמתי, ולאחר שנעמה ואמא שלי רוקנו את החנויות בעיר ולא נשאר הרבה מה לחפש בה יצאנו לרוד טריפ שתכננו חודשים ארוכים. התחנה הראשונה היתה טורונטו. התמונות שצילמנו לא קרובות להעביר כמה יפה היתה הדרך לשם – נופים של שדות ואגמים קפואים מכוסים במעטה שלג דקיק. נוף לבן כזה משרה שלווה גם על אלה שרגילים אליו, ועבור אלה שלא, כמו המשפחה שלי, הוא מחזה נדיר ומרהיב ביופיו. הוא התמזג מצויין עם הפסקול שבחרנו לדרך –משלוח טרי של דיסקים שקיבלנו מהארץ (גרסאות כיסוי לרישומי פחם, יהודית ויעקב, החדש של כנסית השכל ועוד...) יחד עם קלאסיקות הרוד טריפ שלנו (הכבש השישה עשר, עמיר לב, דודו טסה, שולי רנד, לאונרד כהן ותום וייטס – אקלקטי משהו).
בילינו קצת פחות מיומיים בטורונטו – יש לנו שם משפחה שאנחנו אוהבים מאוד (ואפילו יותר ויותר בכל ביקור) ועיקר הזמן היה סביבם. אבל נהנינו גם מחסדיה של העיר היפה:
מטורונטו נסענו למפלי הניאגרה. כשהיינו שם בנובמבר חשבנו שיהיה מגניב לחזור כשהכל יקפא. המפלים לא קופאים אבל הכל מסביב כן. גם התיירים.
ניו יורק קיבלה אותנו במיטב מחלצותיה – עדויה בקישוטי חג מבריקים ועצי קריסמס עמוסי פנסים מנצנצים. לפני שהחלטנו להגיע לעיר בקריסמס התייעצתי עם כמה מקומיים וכולם אמרו לי שלמרות כמות התיירים (ההיסטרית!!!) זו התקופה היפה ביותר של העיר – והם צדקו.
ואני רוצה למצוא מילים לתאר את החוויות שלנו אבל אני מרגישה שהשפה שלי חלודה וחורקת. תיאורים שפעם נשלפו בהינף מקלדת יוצאים לי בקושי או לא מגיעים בכלל. היתה חופשה מהממת. השלג וקישוטי הקריסמס הפכו אותה ליפה אפילו יותר. נדמה לי שככל שאנסה לא אצליח לספר על האהבה והמשפחתיות שחווינו בתקופה הזו. יחד כזה שתוך כדי יודעים למצות וליהנות ממנו כי מרגישים שעוד דקה הוא יגמר ובתנאים אחרים הוא לא ממש יכול להתקיים. הנאה צרופה וטהורה איש מנוכחותו של רעהו שאפשרה לנו לעשות פיקניק משפחתי על השטיח במלון כי אין כח לצאת לאכול בחוץ, לרקוד בטירוף תחת ממטרי הגשם השוטף בהופעה של פורזה ברוטה ולחזור למלון כשלגופנו מעיל בלבד, ללכת נגד הרוח ברחובות הקרים בעיצומה של הסופה כדי ליהנות מארוחת ערב ב- eataly, להתרגש יחד מההקדשות על הספסלים בסנטרל פארק וגם לדעת שטיול כזה לא היה ולא יהיה יותר... ובעצם לקוות שאולי זו רק תחילתה של מסורת.