לפני כחודש וחצי יצאתי מעוד בילוי בדיאדה בנמל הישר אל תוך האובך התל אביבי והבנתי שאני נורא מתגעגעת הביתה. הלחות, הפריזים בשיער, הזיעה והידיעה שביני לבין בית הורי הממוזג מפריד החניון שנקרא דרך נמיר לכיוון צפון בשש אחר הצהריים גרמו לאן ארבור הצוננת להראות כמו אלטרנטיבה כל כך שפויה... ואז הבנתי שאני תקועה.
אחרי שצלחתי את הפקקים והגעתי אל מחוז חפצי עשיתי את מה שכל אחד שעבר התגלות שמערערת את השקפת עולמו היה עושה- עדכנתי את שורת הסטאטוס בפייסבוק שלי:
בספר "זה שמחכה" בת הרב היפה אומרת לזיזי שעל אלו שבחרו להעתיק את מקום מגוריהם לאזור אחר, גם אם לתקופה קצרה, נגזרים חיים שלמים של געגוע.
ובכל זאת, כמעט שנה אחרי, לא הייתי בוחרת אחרת.
כל מי שמכיר אותי יודע שהשנה שעברה עלי תיכנס לפנתאון השנים הקשות בחיי. אני לא קרובה בכלל לתפוש את גודל האובדן שחויתי ולא יודעת אם אי פעם אהיה מסוגלת להכיל את הגעגוע והכאב על אהובתי המופלאה שנעלמה לי פתאום. אבל באופן מפתיע, אני יודעת שהשנה הזו תכנס גם לפנתאון השנים הטובות.
כי השנה לא זו בלבד שנכנסו לחיי אמזון פריים, נטפליקס, טי ג'יי מקס, קפה הפוך בדרייב ת'רו והרבה מאוד פתיתי שלג, אלא שגם נכנסתי אני. השנה אספתי את אביתר כל יום מהגן. השנה אכלתי עם עדי כמעט בכל ערב. השנה קראתי. וכתבתי. והזעתי. השנה מצאתי את עצמי אחרי הרבה מאוד שנים בלי שכבות הגנה של 'רכב חברה' וטייטל על כרטיס הביקור ואחרי מפגשים חוזרים ונשנים עם עצמי על זירת אגרוף דמיונית הבנתי שאני אוהבת את עצמי גם ככה. יותר.
לפני כמה ימים לקחנו את אביתר לטיול לילה בפארק של העיירה. זה פארק חמוד להפליא עם רכבת קטנה שנוסעת סביבו, מגרשי טניס, מיני גולף וקרוסלה כזו עם סוסים שבנו לפני מאה שנה כשאינדיפנדנס היתה אחת העיירות העשירות בארה"ב. הסתובבנו ביריד חיות משק שבתי הספר ארגנו שם כשאביתר קרא "אמא תראי, פרפרים". התקרבתי איתו לפנסים הענקיים שהאירו את מגרשי הטניס ומשכו אליהם מאות פרפרי לילה קטנים. עבור מבוגר זה מחזה כל כך בנאלי ומובן מאליו שאני חושבת שכבר שנים לא יצא לי לראות – פשוט כי לא הסתכלתי. עבור אביתר זו היתה תגלית יוצאת דופן, עוד פלא של הבריאה בו הוא מתבונן בפעם הראשונה. עמדנו ככה יחד, הוא מחזיק את היד שלי ומשתהה, ואני, מחזיקה את שלו ומבקשת מאלוהים שזה לא יגמר לעולם.
*הסיפור של השיר הזה קצת מעצבן, ומצד שני כל כך אופייני לי. כבר שבוע שאני בונה עליו לפוסט הזה (לא ידעתי שהוא יצא כזה, סליחה על נחילי הקיטש) כי אני שומעת אותו בכל בוקר בדרך לגן של אביתר. ופתאום, אני מוצאת אותו בפוסט שפרסמה היום המלבישה (בלוג מהמם, למי שלא מכיר). התבאסתי נורא וחשבתי להחליף אותו ואז החלטתי. שתזדיין המלבישה (המהממת). גם לי מגיע.
רשומות
