בשעה שאני כותבת את השורות הללו רובכם כבר ישנים היטב. עד לפני שבוע היה ביננו הפרש של שש שעות שאיכשהו הרגיש הרבה יותר קרוב משבע השעות שמפרידות ביננו עכשיו. קשה להאמין אבל כבר יותר משלושה חודשים שאנחנו כאן, ובחישוב פשוט, לא כתבתי חודשיים(!!!).

לפני שאפרוש בפניכם את מעללנו בחודשיים האחרונים – אבהרה חשובה: אחרי שאני שולחת את המיילים הקבוצתיים הללו אני מקבלת מתקפת מיילים ששואלים אותי לפשר השביזות ומפצירים בי לראות את חצי הכוס המלאה.... אז למי שעדיין לא הבחין זה פשוט סגנון הכתיבה שלי - אם תחשבו על זה רגע, עם גיבורי תרבות כמו חווה (אלברשטיין) ולאונרד (כהן) לא כדאי ולא צריך לצפות אחרת, וחוץ מזה, כמו שעדי אומר, דיכאון אצלי זה לייפסטייל ואפילו העץ שאני הכי אוהבת זו ערבה בוכיה.

עברנו הרבה בחודשיים האחרונים:חגי תשרי בניכר, הסתיו הגיע, התחלתי לעבוד, פנינה באה לבקר,קרח על השמשה הקדמית, גנבו לי את התיק, אביתר התחיל לדבר אנגלית, חגגנו לאביתר יום הולדת, טיול בצפון המהמם של מישיגן, לאונרד כהן בהופעה, בוב דילן בהופעה, ובסופש האחרון – סוג של קיץ אינדיאני שדוחק בנו לצאת מהבית וליהנות מהימים האחרונים (כנראה...) של שמש.

לא אלאה ולא אפרט על הכל – החגים היו בסדר גמור, הרבה יותר מהנים משחשבתי, את ראש השנה העברנו עם חלק גדול מהסטודנטים הישראלים (וגם כמה יהודים) – כל אחד הכין משהו, אני הכנתי שבע חלות. ניסיתי לחלוק עם חברי החדשים מנהג ישן ואהוב של משפחת שלו בחגים והכנתי שירונים כדי שכולם יפצחו בשירה אחרי הארוחה ולא ממש הלך (אבל היה ממש כיף להכין את השירונים!) את החג עצמו בילינו אצל משפחה יהודית מקסימה איתה בילינו גם את סוכות, את ערב יום כיפור – בארוחה מפסקת עם חברים אצלנו בבית.

לפני כחודש התקבלתי לעבודה בקרן הון סיכון של האוניברסיטה, סוג של עוזרת הוראה בחצי משרה. אני לא מפרקת אטומים (מצד שני גם בארץ לא פירקתי) אבל החברה נעימה, אני עובדת עם פרופסור חמוד וחכם, אני לומדת תחום חדש שיכול לתרום להתפתחות המקצועית שלי בהמשך ובעיקר – אני עובדת במוסד אמריקאי מכובד, וזה לא טריויאלי בכלל עבור מישהי כמוני שרק הגיעה מהלבנט.

כשרק הגענו לפה דיברתי עם בת זוג של סטודנט שנמצא כאן כבר שנה והיא אמרה שהתהליך שאנחנו עוברים פה הוא a humbling experience אז לא ממש הבנתי, היום אני מבינה היטב – אנחנו ה"רוסים" של אן ארבור – אוכלוסיה משכילה שהיתה משהו במדינה המוצא שלה, וכאן אנחנו צריכים לבנות את עצמינו ולהוכיח הכל מחדש, או במילים אחרות, סוג של מאבטח בסופר שברוסיה היה מנתח מח.

לפני קצת יותר מחודש פנינה הגיעה לביקור והסלוגן "פנינה בבית, אור (ואוכל) בבית" בא לאויר העולם. פנינה פינקה ואתנו והשקיעה בנו במשך חודש שלם – הבית היה מלא באוכל טעים (פנינה היא הבשלנית הכי טובה ביקום למי שלא יודע), שמרה על אביתר, איפשרה לעדי ולי זמן איכות משותף, הרעיפה עלינו מתנות... היה אינטסיבי ונעים. ביום רביעי האחרון לקחתי את פנינה לשדה התעופה. היא נפרדה מעדי בחניה של הבית שלנו בידיעה הפגישה הבאה תהיה בעוד חצי שנה והיה קצת עצוב. בדרך לשדה היא בכתה וגם אני, וכשהגעתי חזרה הביתה התחלתי דיאטה.

עדי לומד. הלימודים קשים מאוד אפילו לאדם כמו עדי שעד היום אני לפחות הרגשתי שהכל בא לו בקלות. חוץ מזה אין הרבה כי החיים שלו סובבים סביב הלימודים. אביתר הקטן נושף בעורפו של אליעזר בן יהודה, עם פנינים מקסימות כמו"תפוח apple" , "עוד please" "אמא momie" ועוד... כל מה שאספר מעבר לזה יהיה קלישאה, אני נהנית מכל רגע איתו ומשוכנעת שהוא פאר היצירה, הילד הכי חכם ומבריק ומצחיק בעולם.

את ליאונרד כהן ראינו בסופו של דבר בקליבלנד, אוהיו. נסיעה של שלוש שעות לכל כיוון וחוויה בלתי נשכחת לכל החיים. הפעם ההופעה היתה פחות רגשית מזו של רומא, הרבה יותר מהוקצעת ומדוייקת – כנראה ששנה וחצי של הופעות עשו לו את זה, וגם לקהל הקליבלנדי – ערימת צנוניות שלא ממש זזה מהכסאות, בטח היה חלק בתחושה הטיפה מפוספסת. את בוב דילן ראינו בדיטרויט, עם קהל חי ובועט בתיאטרון שנראה בדיוק כמו שדמיינתי את בית האופרה של "אורה הכפולה" בתור ילדה, ההופעה אכזבה אבל הזהירו אותנו מראש שההופעות של בובי הן הגרסה הלועזית לפארודיה על דייויד ברוזה בארץ נהדרת. ב- 20 לחודש אנחנו נוסעים לשיקאגו כדי לראות את הפיקסיס ואני מתרגשת נורא.

לפני כשבועיים נגמר הסתיו הראשון שלנו באן ארבור – חודשיים בהם השקיעות (שלא קיימות כאן בדרך כלל) תלויות פתאום על צמרות העצים והסט עליו מתרחשים החיים שלי נצבע בגוונים חדשים - מצאתי תחנת רדיו שאני אוהבת בה ניק דרייק עדיין חי ודייויד גריי הוא מלך הפלייליסט, ועם הפסקול הזה נסעתי לי בכבישי אן ארבור כשגשם של שלכת עוטף אותי מכל הכיוונים. מראה משובב נפש ומחמם את הבטן, מסתבר שנוף יפה יכול להיות גם מנחם.

אם תשאלו את העצים החורף כבר הגיע לאן ארבור, ועכשיו שהם ערומים ומחכים לשלג שיערם עליהם עושה רושם שהגיע הזמן למצוא משהו טיפה יותר אנושי משלכת להפיג את הבדידות. יש פה ערמה של בנות מהממות (כוסיות, ברור שכוסיות, אבל התכוונתי מהממות מבפנים) איתן אצלח את התקופה הזו, אני רק מקווה שזה לא יהיה משמין מידי.

נ.ב.

1. הספירה לאחור (למיטיבי הלכת) החלה, ב- 28.04 אנחנו חוזרים לארץ לחופשה

2. פינת הספר המומלץ – אדם נכנס לחדר של ניקול קראוס

3. הסרט המומלץ – a serious man של האחים כהן, גאווה גדולה שהם משלנו!

בלם היד כמשל

עבר כבר חודש פלוס כמה ימים, ואנחנו מתחילים להבין שכאן הבית שלנו בשנים הקרובות - עדי כבר לא מרים את בלם היד כשהוא חונה ואני כבר לא מהססת לקחת פניות ימינה באדום. אני גם כבר יודעת איפה אפשר למצוא פתיתים, איפה יש חוגי שחיה לילדים ואיפה הכי מומלץ לעשות גבות.אביתר בגן ועדי בלימודים, אז אני יכולה לשבת ולכתוב בלי הפרעות. בימים האחרונים קריר מאוד, עכשיו 13 מעלות בחוץ, אבל אני יושבת בדירה שלנו והיא מוצפת שמש – חמים פה ונעים. הדירה שלנו כבר ממש נראית כמו בית, וסידרנו אותה מהמם בתקציב האפסי שלנו – שילוב של פריטי וינטאג' שאספנו, איקאה, ופריטים שהבאנו מהבית כי לא יכולנו לוותר עליהם. כל הספרים שהבאנו מונחים במדפים, תלינו את התמונות שהבאנו מישראל, על המקרר מגנטים עם תמונות של משפחה וחברים, בחדר של אביתר צעצועים מהבית ומגראז' סיילס, לסירים החדשים שקנינו למטבח החדש כבר יש תחתית שרופה – ממש בית.אני מאזינה עכשיו לגלי צה"ל, לתכנית של ליעד מודריק (בשידור חוזר) שמשודרת בארץ מוקדם מוקדם בבוקר – כששמעתי את האות נזרקתי לזיכרונות של הבקרים בארץ – השיער הרטוב, הטל על החלון, הדילמה – איפור לפני הנסיעה, תוך כדי או אחרי, הלחץ להוריד את אביתר בגן, למלא את מיכל הדלק הריק שבמצבו לא יצלח את כביש שש וההתרגשות לקראת היום שעומד לפני – שונה מאוד מהבקרים פה. כבר לא יותר טוב או פחות טוב –פשוט שונה.ברדיו אני שומעת שהמדינה שלנו מתחרפנת – אני רוצה להאמין שזה לא בגלל שעזבנו (אבל אם כן אז שמישהו יגלה את זה ויכריח אותנו לחזור מהר מהר) – רציחות על ימין ועל שמאל, דוסים שהתחרפנו לגמרי, גדעון סער ופארסת ההמנון.. ואביגדור ליברמן הקרימינל שעושה לנו פאדיחות ברחבי העולם (כן כן, גם כאן היה לי העונג להתבייש בו מול מקומיים) – תודה לך מדונה שהסכמת להגיע בכל זאת.בסוף השבוע שעבר נסענו לבקר חברים בקליבלנד, אוהיו, שנמצאת במרחק של כ-3 שעות מפה. החברים הם איריס ואלעד – אלעד עבר עם עדי לפני המון שנים והיום הוא פרופסור באוניברסיטת קליבלנד, איריס עובדת בתור גננת בגן היהודי שם – יש להם ארבעה ילדים מקסימים, בית מהמם וחמים והיה לנו מאוד נעים. הבית שלהם הוא מסוג הבתים שלא רוצים לצאת ממנו - גם בגלל בעלי הבית – איריס היא מסוג האנשים שגורמים לך להרגיש בנוח ברגע שמכירים אותה, ולאלעד יש חוש הומור בדיוק כמו שאנחנו אוהבים - וגם בגלל הבית – יש להם אח בתוך הבית וגם בגינה (זה שוס אמריקאי שגילינו בזכות הביקור אצל אלעד – הוא נקרא fire pit ומאפשר לעשות מדורה לתפארת בגינה הפרטית). הילדים המקסימים שחקו עם אביתר, חיבקו אותו ונישקו אותו בלי הפסקה – וכשמנשקים ומחבקים את אביתר (אם מדובר באנשים בריאים ונקיים) אני על גג העולם – אפילו שופינג לא צריך (ובאמת לא היה שופינג).בפינת החדשות האופטימיות – בניגוד לשמועות ליאונרד כהן לא גומר את סיבוב ההופעות שלו בארץ הקודש אלא חוזר לארה"ב... כל שנותר לנו לעשות הוא לבחור בין המדיסון סקוור גרדן בניו יורק לשיקאגו – שיקאגו הרבה יותר קרובה ונוחה (4 שעות נסיעה מול 9 וגם יש בייביסיטר) אבל הופעה במדיסון סקוור גרדן זה סוג של הגשמת חלום – דעות?בשבוע האחרון אביתר היה בחופש מהגן, היינו איתו כל היום – היה מתיש אך נעים. פגשנו את "ילדי ה- MBA" האחרים בתדירות די גבוהה, ביום רביעי אפילו היה לנו בילוי משפחתי באוניברסיטה – זה היה היום הראשון של עדי בלימודים, אז עדי ואני השתתפנו בהרצאות ואביתר היה בסוג של קייטנה (מעפנה). פגשתי המון סטודנטים ובני ובנות זוג – היה מעניין, מרגש, ומעודד לפגוש עוד אנשים במצב שלי (אנשים מגניבים! עם חיים! אני לא הפראיירית היחידה שעזבה הכל ובאה לכאן!).ביום רביעי קארין חברתי הטובה ילדה את רומי. זו היתה טבילת האש הראשונה שלי– מבאס לעבור חוויה כל כך מרגשת מרחוק: רציתי ללכת אליה, לחבק ולנשק אותה ולהריח את רומי, אבל נאלצתי להסתפק בתמונות בפייסבוק. באותו היום ממש האמא המהממת שלי חגגה יום הולדת ששים – ושוב, נשארתי עם אוני בידי. כל המשפחה (מינוס אבא שמתהולל בדרום אמריקה בימים אלו) הלכו להופעה של אהוד בנאי כדי לחגוג, ואני חגגתי איתם מרחוק – מזל שהבאנו איתנו הרבה דיסקים. אתמול היה היום הראשון של בית הספר כאן, למרות שאביתר ועדי כבר התחילו את הלימודים היה מרגש להסיע אותם, לראות את התכונה ברחובות האוניברסיטה, וההורים שיוצאים עם עיניים אדומות מה- jcc (ה- jewish community center – שם נמצא הגן של אביתר) אחרי שהפקידו את הקטנטנים שלהם בידים זרות (שמברכות על האוכל ושרות שירי ילדים על אלוהים שנמצא בכל אחד מאיתנו – קצת ספוקי לגיל שנתיים אם שואלים אותי). היום כבר היה קל יותר להשאיר שם את אביתר - אחרי שהשארתי אותו הלכתי לפגישה עם יו"ר הפדרציה בעניין פרוייקט של מיתוג מחדש שאני מסייעת להם בו – וכשגמרנו עם הפגישה הלכתי להציץ מהחלון של הגן.. אני כל כך שמחה שעשיתי את זה כי ראיתי את אביתר וחבריו החדשים יושבים בחיתולים בלבד (סביר להניח שאחרי פעילות בריכה או סתם שפריץ עם צינור) ואוכלים בתאבון בייגלים וגבינת שמנת. בדרך חזרה הביתה yellow brick road של אלטון התנגן ברדיו, ואני חשבתי עליכם ועל השנה החדשה שהתחילה היום. בטח משמיעים את "כל עוד" של יוני רכטר ההורס ברדיו בלי הפסקה, אתם עושים קניות אחרונות, מתרגשים – ובעיקר נושמים לרווחה על כך שמעכשיו, יש סידור לילדים.

לילה רביעי בלי אמא

אני כותבת מהמיטה המאולתרת שלנו בדירה החדשה – מאולתרת כי אין עדיין מזרן ואנחנו ישנים על שמיכות של חברה ישראלים שמתחילים כאן שנה שניה.
עדי לידי – שפוך מאירועי היום של אתמול (פירוט בהמשך) ואביתר החמוד מכורבל לידו, סיטואציה נדירה מאוד בשגרה הנוכחית של שקט ושלווה.
ביום רביעי עלינו על מטוס.. הפרידה בשדה היתה קשה כצפוי, היה עצוב מאוד להשאיר מאחור את המשפחה הדומעת (חברה שעובדת בשדה הציעה להביא שלט "זהירות רצפה רטובה") ולהמשיך הלאה אל הלא נודע.
במטוס חיכתה לנו הפתעה – בגלל הקרבה לחברה מהרצפה הרטובה קיבלנו שלישייה של מושבים במקום שניים.
אביתר התחיל את הטיסה מקסים כהרגלו, הוא ישן שמונה שעות ברציפות. ואז הוא התעורר. לא רבים מכם זכו להכיר את האישיות האלטרנטיבית של אביתר אבל אלו שנחשפו אליה יודעים – שומר נפשו ירחק. היה קשה מאוד להעביר את 5 השעות שנותרו עד הנחיתה, אבל לשמחתי הרבה היה לי תירוץ לבכות כמו פסיכית תוך כדי מה שעזר לי אולי לשמור על השפיות.
הבכי נמשך אל תוך הציפייה לקונקשן באטלנטה, בטרמינל ראיתי אנשים יושבים ומסמסים והתגעגעתי, קפצתי לשלוף את הטלפון מהתיק עם כל צלצול של סמס נכנס עד שהפנמתי שהצלצולים האלו לא שייכים אלי, ובינתיים אני יכולה להסתפק בריצות אחרי פעוט אחוז אמוק (לא, זה לא נרגע בינתיים).
בעליה למטוס תפסה אותי כושית שנראית כאילו שלפו אותה מסרט של אדי מרפי ואמרה לי I will pray for you לא ברור אם בגלל העיניים והאף האדומים או בגלל הבן המופרע.
ובסוף הגענו לאן ארבור, הגענו לשכונה המקסימה שלנו (את כל חסכי העצים מכפר יונה אני משלימה כאן), בזמן שחיכינו לחתימה על החוזה פגשנו שתי בנות ישראליות בבריכה (המהממת) של השכונה. הדירה יפה ומרווחת, ובגלל שאני לוקחת איתי עצה שקיבלתי מאמא שלי לפני שנים ובחרתי דירה דרום מערבית – היא גם שטופת שמש ומאווררת - ממש הרגשנו אנרגיות טובות מנשבות בה מהרגע שנכנסנו אליה.
ביום שישי ביקרנו בבית הספר של עדי – פאר היצירה מבחינה ארכיטקטונית וגם מבחינה ירוקה (בכל אלמנט בבניין הושקעה חשיבה לחסכון באנרגיה), היה יפה להתרשם ויותר מזה – מרגש לראות מקרוב את ההתנהלות סביב בית הספר – האנשים שמתקבלים לתכנית הזו הם יחידי סגולה וכך מתייחסים אליהם מהרגע שרגלם דורכת בבניין. היה מרשים לראות קיר ענק מלא בספרים שכתבו בוגרי ה- mba של רוס, חלקם ספרים שהכרתי מהלימודים!
ביום שישי בערב אכלנו ארוחת שבת כולל קידוש עם ישראלים, אם זה לא היה ברור עד עכשיו – יש אחלה אנשים ונראה שמבחינת חיי קהילה יהיה לנו כאן לא רע בכלל (כבר הספקנו להיות מוזמנים לבר בי קיו אצל ברזילאי מה - mba וגם לערבים שונים בעיר.. אבל אליהם לא הצטרפנו מטעמי תשישות).
יש לי עוד הרבה סיפורים אבל אני לא רוצה להתיש, מקווה שתהיה מצלמה בקרוב כדי שתוכלו לחבר סיפורים לתמונות.

אצל שושנה יותר גרוע

אני כותבת מהדרך לאן ארבור משיקאגו, אחרי סוף שבוע ארוך עם המשפחה. לא הספקנו לראות שום דבר בשיקאגו, רק את קו הרקיע, ואנחנו בהחלט מחכים לעוד.
ספטמבר מתקרב והסטודנטים מתחילים להגיע לאן ארבור – הבתים במרכז העיר מתמלאים בדיירים בכל הצבעים והגדלים, המרפסות בערסלים ובכסאות נח, הברים שוקקי חיים והבירה נשפכת כמים (ומים במישיגן יש בשפע, כאן זה לא ישראל מתייבשת). האוירה כאן יוצאת דופן, מאוד אינטלקטואלית ומאוד בינלאומית – אפשר להתחיל לקנא באופן רשמי!
אביתר התחיל גן בשבוע שעבר. הגן פה שונה - קודם כל כי היום זה כבר ממש גן ולא משפחתון, וחוץ מזה, מדובר בגן גדול ומקסים בסטנדרטים שונים מאלו שאני מכירה.. המון המון מרחבים ירוקים, עצים ומתקני שעשועים. בגלל שמדובר בגן יהודי הם מקיימים מצוות בהיקף רחב יותר מזה שהיינו רגילים אליו, ובגלל שמדובר בגן טוב ואיכותי מגיעים אליו הרבה ילדים לא יהודים שההורים רוצים לתת להם חינוך טוב – זה יוצר סיטואציות מאוד מצחיקות כמו ילד קוריאני שאומר ברכת המזון בעברית לפני כל ארוחת צהריים, וגננת שיקסע ששרה לאביתר "דוד מלך ישראל" כדי להרגיע אותו בזמן שהוא בוכה כי צריך להחליף חיתול.
ביום שישי הם מכינים חלה, כל ילד מקבל חתיכה מגיגית בצק ענקית ומשחק איתה עד שנמאס לו, ובסוף מכניסים הכל לתנור. בסוף היום, כשחילקו את החלות חזרה לילדים לא הופתעתי לראות שגם לחלות התמימות של הילדים לא היה סיכוי נגד נחשולי הקיטש האמריקאי וקיבלנו חלה מלאה בסוכריות צבעוניות. שמחתי מאוד לגלות שהטעם של החלה די דוחה – כמה קלוריות פחות בשבילי. אביתר הסתובב עם החלה כל היום, הוא היה גאה בה (בין ביס לביס) ואני הייתי גאה בו.
אתמול נקלעתי לסלון יופי, ונחשפתי למחזה מבחיל – לצד הנשים שהגיעו לשם לטיפולי מניקור ופדיקור ישבו בנות צעירות – ממש צעירות, בנות שמונה או תשע, וקיבלו טיפולים משל עצמם. היה מזעזע לראות את הליטל מיס שנשיינס האלו פורשות אצבעות ומושיטות ידיים לצדדים כדי שלא יתקלקל להן הלק, ועוד יותר דוחה לראות אותן מקבלות טיפול פדיקור – כמה עור קשה יכול להיות על רגל של ילדה בת עשר??
כששומעים את הדברים האלה מרחוק אפשר לכל היותר להזדעזע ולרחם על 'האמריקאים המפגרים', אבל מקרוב, בידיעה שהילדים שלי הולכים לגדול פה בשנים הקרובות התחושה היא בעיקר של דאגה, ופחד שלא יהיו לנו את הכוחות או היכולות להתמודד מול תרבות הפלסטיק.
הגעגועים קשים מאוד: עדיין צורב בגרון והעיניים מוצפות עם כל דבר שמעורר אסוציאציה למשפחה או לחברים. אני רואה נהגים של UPS כל הזמן, וכשהם עומדים לידי ברמזור ומחייכים (כי זה מה שעושים פה שכיוצרים בטעות קשר עין, וזה ממש מתיש) אני רוצה להגיד להם שגם אני פעם הייתי משלהם... להשלמת החוויה, יש גם פתק של "לא הייתם בבית" של UPS שתלו על דלת הבניין שלנו עבור אחד השכנים – שזה אידאלי מבחינה אסטטית – דמעות בכניסה הביתה זה הרבה יותר נח מדמעות באמצע הרחוב.אנחנו כבר ממש קרובים לאן ארבור, וברדיו (בדיסק..) אנחנו שומעים את הוידוי של שושנה לג'ינג'י – אין לה בית אין לה בעל והוא לא מנגן בחצוצרה – אז יכול להיות יותר גרוע – נכון?

מתכוננים להמראה

אנחנו נוסעים בעוד שבוע בדיוק.
הבית כבר די ריק, השיווק הויראלי שעשינו למכירת התכולה עבד יפה מאוד.
מחר היום האחרון שלי בעבודה ואני מוצפת ברגשות - התרגשות, עצב, געגועים... יש עוד הרבה מה להספיק - מסיבות פרידה, פגישות אחרונות עם חברים, לוגיסטיקות שונות ותורים אצל רופאים (כי גם שכעסוקים מאוד אסור להזניח תחביב).
עדידוש אורז בחדווה שאריות אחרונות של ספרים, לא פשוט לארוז למעלה מ-1000 ספרים אבל מסתבר שאם ממש רוצים הכל אפשרי.
מחכה לי יום ארוך מחר אז אני פורשת לישון, במיטה אקרא את ביקורת הטלביזיה של אהובי (שכנראה ישאר אהוב לא ממומש) ירון פריד ואולי אתקדם קצת עם הספר שהתחלתי לפני כמה ימים - "הביתה".
לילה טוב.