אני לא יודעת מה עושה את העיר הזו למיוחדת כל כך. כשאני חושבת עליה עכשיו אני מרגישה את מה שהייתי מרגישה אם הייתי חושבת על אהוב מהעבר. נכון היא יפה אבל יש בה גם את תחושת הרוגע והשחרור ששורה על כולם מעצם המצאותם בעיר. לא לחינם קוראים לה כאן The Big Easy. הפעם היה לנו קצת יותר זמן להסתובב ברחובות, להכיר אנשים, לרקוד לצלילי מוסיקה המצויינת ככה סתם באמצע הרחוב (כמו שבחיים לא היינו עושים בשום מקום אחר בעולם, כנראה), לאכול במסעדות ובדוכני הרחוב המצויינים שיש לה להציע... התאהבנו. זו הפעם השניה שלנו כאן וכולי תקווה שלא האחרונה, אם ירצה השם (והבייביסיטר).את הדרך לניו אורלינס עשינו ברוד טריפ ארוך משיקאגו, שם השארנו את אביתר (ועל כך תודה למשפחת הללי המהממת!). את הדרך הנעימו פס קול מושלם שהכינה אהובתי לילך והאוורד סטרן, כמובן. כאן כולם עסוקים מאוד בנערות הליווי של צ'ארלי שין. גם האוורד.
הגענו ביום שבת בצהריים ישר אל תוך Bourbon Street הצבעוני להחריד. המוני אנשים מחופשים, כולם נושאים מבטם למעלה אל מרפסות מלאות בחוגגים שזורקים לעבר העוברים והשבים שרשראות פלסטיק בכל גווני הקשת. מוזיקה בכל מקום, טונות של אלכוהול ואווירה מטורפת של שמחה מהולה בסליז ממלאת את האויר הדחוס ממילא.
אחרי שהתרגלתי קצת למראות די ריחמתי על חלק מהנשים האלה שחשפו את עצמן בעבור חרוזי פלסטיק. לא על כולם כי חלקן נראו די מרוצות מהעסק, אבל בעיקר הסטודנטיות הצעירות שהיו שיכורות מידי מכדי לשפוט את המעשים שלהן, שלא לדבר על הלחץ החברתי שהן היו נתונות בו (ככה הרגשתי אולי אני טועה). היה גם לי ברור שחלק מהנשים על המרפסות לא עשו את זה בשביל ההנאה אלא בשביל הכסף. אחרי הלילה הראשון הבנתי שההתרחשויות ברחוב בורבן הן פחות כוס התה שלי, ולא הייתי לבד:
בסופו של דבר, הצלחתי לדחוק את האידאלים הצידה ולהמשיך ליהנות ממה שלמקום יש להציע.
החג הזה בכלל נוצרי, והציצים בפרנץ' קורטר התווספו לסיפור רק לפני כמה עשרות שנים. המרדי גרא המקורי הוא קרנבל שמורכב מעשרות (אם לא מאות) משתאות ומצעדים שמתחילים כמה שבועות לפני "יום שלישי השמן" (הלא הוא המרדי גרא). היו בעיר אינספור תהלוכות, כולן מורכבות מטרקטורים/ משאיות (floats) מקושטים ועליהם צוותים של אנשים מחופשים שזורקים מתנות לצופים. אני קיבלתי, בין היתר, בקבוק בירה מפלסטיק הישר אל תוך הרקה.
את הלילה השלישי בילינו ב- ,Frenchmen Street רחוב מלא במועדוני ג'אז ואנרגיות מטורפות, מסיבת רחוב מגניבה עם מוזיקה חיה וגם כאן תחפושות מכל עבר. כאן הרגשתי נח יותר עם הקהל ואפילו הכרנו לא מעט חברים חדשים. נשארנו עד הבוקר וחזרנו בצער רב למלון. באחד ממופעי הרחוב שראינו באותו בוקר אחד הנגנים אמר שהיום הוא ה- Lundi Gras, ושמבחינת המקומיים, דווקא היום הזה הוא פסגת ההתרחשויות של הקרבל. הוא צדק, מבחינתנו לפחות, למרות שלמחרת פגשנו את שירי.
את היום של ה- Mardi Gras התחלנו מאוחר מאוד, בשתיים בצהריים, כמו שרק אנשים שהפקידו את הילד שלהם בידי אחרים יכולים לעשות. השתדלנו ליהנות מכל רגע שנשאר, וכך היה, אבל ליוותה אותי תחושה כזו שאני חושבת שהרגשתי רק כשהייתי ממש קטנה אחרי מסיבות יום הולדת או אירועים אחרים שחיכיתי להם נורא... הרגשה כזו שהנה, נגמרה החגיגה, הכרכרה הופכת לדלעת ואנחנו חוזרים אל המציאות.
והאמת היא שהחזרה אל המציאות לא היתה גרועה כל כך שהרי בסופו של עוד רוד טריפ ארוך חיכה לנו האהוב המקסים שלנו, ישן שנת ישרים ולא יודע שכשהוא יתעורר, נהיה כבר בדרך הביתה.
רשומות
