ביקור הזוי וכואב בארץ הקודש

עוד מעט שש בבוקר, כבר שעות שאני ערה הודות לג'ט לג הכי גרוע שידעתי בחיי (או אולי צריך לומר, הג'ט לג הכי גרוע שאביתר ידע בחייו...). נחתנו כאן שלשום בבוקר, ואן ארבור קיבלה אותנו לבנה ושטופת

שמש, אולי סוג של נסיון של הטבע לנחם קצת, ואולי זו אני שמאז הזוועות שפקדו אותנו מנסה לחפש לכל דבר הסבר ומשמעות נסתרת.

ב- 22.11.09 נחתה עלי הידיעה המרה שעירית חולה בסרטן. בהתחלה לא ידעתי, או שאולי לא רציתי לדעת עד כמה המצב חמור, אבל בכל מקרה ידעתי שאני צריכה להגיע לארץ כמה שיותר מהר, בתמימותי חשבתי שאני עושה את זה כדי שנוכל להתחבק ולתת כוחות אחת לשניה.

בבוקר הראשון שלי בארץ נסעתי לבקר את עירית בבית החולים. עד היום אני לא יודעת אם כפיתי את עצמי, כי ידעתי שהיא לא רוצה שחברות יגיעו לבקר אותה במחלקה האונקולוגית. עודד קיבל את פני חיוור ורזה ולקח אותי לחדר שלה.

כשנפגשנו היא בכתה, אני לא בכיתי כי התכוננתי לרגע הזה במשך שבועות וידעתי שאסור לי. אחר כך נפלו עלי השמיים כי הבנתי את חומרת המצב. ראיתי במו עיני את הסימנים הסופניים שחרוטים במוחי כבר שש שנים מאז המוות של אלי, ורציתי לצרוח ולקרוא לעזרה אבל אמרתי לה שאני מאמינה בלב שלם שנס הולך להציל אותה.

מהחדר שלה ראו את מגדל גור שאשא, המקום שבו אירע הנס שלנו לפני שבע שנים, ורציתי להאמין שהסמליות לא מקרית. באותו בוקר היו לי שעתיים עם עירית, שעתיים שישארו לנצח רק שלנו. לא דמיינתי אז שזה יהיה זמן האיכות האחרון לו אזכה איתה, כי אחר כך עברו עלי ועל אביתר שבועיים של וירוסים שהלכו וחזרו, שהגיעו בתזמון גרוע בימים שהיא הרגישה יותר טוב ויכלה לפגוש אנשים. בכל זאת הרגשתי קרובה יותר אליה כשהייתי בארץ, הייתי בקשר רציף עם עודד, התקשרתי וסימסתי לה ולפעמים היא אפילו ענתה.

ביום רביעי לפני שבועיים הייתי עם אביתר בטיפת חלב. הוא קיבל חיסון של גיל שנתיים וחיכינו בחוץ כי זה מה שעושים אחרי חיסון. ואז הגיע הטלפון מעודד, שהסביר לי בקור רוח ובפירוט שהמצב מתחיל להתדרדר ונשארו לנו עוד ימים ספורים. אחר כך בכינו, הוא בדרך לנתניה ואני בטיפת חלב. אביתר כהרגלו בחודש וחצי האחרונים ניגש אלי, ליטף אותי וביקש "אמא אל תבכה" הפועל המקסים שעבד שם נתן לי מים וטישיו וביקש שארגע לפני שאתחיל בנסיעה. בלי להירגע בכלל לקחתי את הדברים שלי ונסעתי חזרה הביתה, שעת בין ערביים בכביש ארבע היא בדרך כלל שעה לשיחת טלפון עם עירית, במצב ההזוי הזה היא כל כך חסרה לי והתחלתי להבין שהבדידות המהדהדת תהפוך מעכשיו לחלק מהחיים שלי.

ביום שישי הגעתי לבית החולים, פגשנו את חוה (אמא של עירית) שירדה לחצי מהמשקל שלה ("מתנה מעירית" היא קוראת למראה החדש שלה) ובכינו. אני בכיתי כי כשראיתי אותה נזכרתי בפגישה האחרונה שלנו, לפני 9 חודשים, ביום החתונה של עירית ועודד. נפגשנו במקרה בבוקר אצל הספר והתרגשנו נורא. "דנה מהבקתה" קראו לי בבית משפחת גוברמן, מסיבות שאפרוט בפוסט אחר.

אבל באותו יום, בחדר ההמתנה של המחלקה האונקולוגית לא ממש היתה התרגשות רק פחד ועצב ובעיקר חוסר היכולת להאמין למה שקורה. התחבקנו ובכינו, חוה סיפרה לנו (לי ולמיכל, היינו שם יחד) על הימים האחרונים ועל המצב עכשיו, בכינו ובהינו... ואז מישהו אמר שאנחנו יכולות להיכנס לפגוש אותה. עירית היתה רזה וחיוורת, חיבקתי אותה והכאבתי לה, שיקרתי לה והבטחתי לה שהיא תבריא. ככה נפרדתי מחברת הנפש היחידה שאי פעם היתה לי.

ביום שבת טיילנו עם אביתר בגן החיות התנ"כי וקיבלתי הודעת סמס שעירית נמצאת בשעות האחרונות לחייה. טסנו בחזרה למרכז ובירידה לז'בוטינסקי עודד התקשר לספר לי שהיא נפטרה.

עירית נקברה בבית הקברות של קיבוץ חורשים, בלוויה (אזרחית) יפה וכואבת שהיתה כל כולה היא. את מילות הפרידה שלי ממנה תוכלו למצוא בתחתית הפוסט.

מאז עברו 11 ימים, הגעתי לצד השני של העולם, למראות וריחות שהפכו להיות הבית שלי אבל הכל עכשיו נראה ומרגיש שונה. יש לי תמונה של שתינו על המקרר ממסיבת הפרידה שלנו, פעם הסתכלתי עליה בגעגועים, אחר כך בתקווה. היום אני מסתכלת עליה ביאוש. במייל שעדי כתב לי קצת אחרי שעירית נפטרה הוא אמר שהיה לי קול מיוחד בו דיברתי רק עם עירית, הקול הזה עבר לבוידעם או לגנזך אם להשתמש בשפתה. ואם להשתמש בזו של חוה אלברשטיין (אהובתנו המשותפת משכבר הימים), כנראה שזה פשוט משהו ממני שמת איתה.

מילות הפרידה שלי מעירית:

נעשינו חברות ברוק בים האדום של שנת 93, בחישוב פשוט היו לי רק 17 שנים במחיצתך. צבא, לימודים, חיים בעיר הגדולה, אהבות

וקריירות. ידענו אחת על השניה הכל, את הסודות הכמוסים, המחשבות האפלות, התשוקות, השאיפות, החלומות. כשגיליתי שאני בהריון קפצנו יחד על המיטה לפני שטרחתי לספר לעדי, ואני בכיתי מהתרגשות כשעודד סיפר לי שהוא מתכנן להציע לך נישואין, שבועות לפני שידעת על כך בעצמך.

כשהיינו נפגשות הלב שלי היה מתרחב מלראות אותך מתקרבת לעברי, בדרך כלל אחרי שלא נפגשנו כמה ימים או שבועות, הצדודית שלך והשיער הארוך, ההליכה החצי מדלגת והמבט שאומר – מותק, הולכים לעשות שיגועים.

אני אתגעגע לשיגועים שלנו. לחוש ההומור שלך, לרהיטות ולורבליות ולשפה המדוייקת. לאהבת העברית ולחוסר הסבלנות כלפי מסלפי השפה ומעוותי המילים למיניהם. רשימת המילים האסורות שלנו תשאר אצלי במייל כאנדרטה לזכרך.

לפני שבועיים כשביקרתי אותך בבית החולים ראיתי גיליון של טיים אווט, ופתאום הקריאה בו קיבלה משמעות אחרת. כי בלעדייך, לא זו בלבד שכל העיר הזו ריקה, אלא שגם כל הצבעים, הריחות והטעמים בה עמומים.

עיריתוש, הנחמה הגדולה שלי בתוך האפלה הענקית הזו היא שזכית לאהוב, שזכית בבן זוג כמו עודד שהאיר את חייך באור גדול ואהבה עצומה עד לנשימה האחרונה שלך, ובעומר, המזכרת המתוקה שהשארת לכולנו ממך.

לוחמת אמיצה שלי, אני מבטיחה לזכור את הדברים היומיומיים והפשוטים, מבטיחה לחגוג את החיים שלך עם סוכריות ג'לי, פקאנים מסוכרים וצנוברים כשברקע שירים מארבע אחר הצהריים.

כי במשך שנים, כל יום בארבע אחר הצהריים היינו כותבות אחת לשניה מייל שמכיל רק את הכותרת "דה בה דה בה דם" כדי להזכיר שהתכנית האהובה עלינו משודרת בגלי צה"ל, ואת השעה הזו בילינו יחד, את בסלקום ואני – כל פעם במקום אחר. דה בה דה בה דם עיריתוש, אנחנו משמיעים לכבודך את אותה המוסיקה היום.

עיריתוש, תמיד אמרת שיש הרבה אוטובוסים בים, אבל אוטובוס כמוך יפה שלי, אני יודעת שבחיים כבר לא אתפוס.