כבר הרבה זמן שאנחנו מתכננים את הטיול הזה לסן פרנסיסקו. היינו שם יחד, לפני יותר מעשר שנים ואני עוד פעם אחת, 13 שנים קודם. טיול משלים לחופשת המולדת שלנו. אבא שלי הבטיח שנראה מהדרך את הנופים הכי יפים בעולם אבל כשהגענו אליה אסף ואני היינו עסוקים בעיקר בהסתברות שנתדרדר אל תוך הים, ואחרי שזה קורה, בסיכויים לשרוד. אני זוכרת את השקיעה של אותו יום, אותנו דופקים פוזות מול הנוף, את העצירה בכרמל. את סן פרנסיסקו של האייטיז. את מלון הדרכים שישנו בו. שם נחשפנו לראשונה לגרסה האמריקאית ל"קח סיכון" (אחת התכניות האהובות בבית שלנו אֱבר – מיותר לציין, נכון?), לזוגות חד מיניים או מעורבים ולאחד הבילויים המועדפים עלי עד היום – הצצה אל תוך בתים של זרים.
בסוף אוגוסט 2010 טיילנו שם שלושה. אבא, אמא ובן. שעות בין הערביים מרגישות בדיוק כמו שזכרתי. גם הרוחות הקרות מהן התגוננתי אז בעזרת הסוודר של אבא שלי (על כך יעידו כל התמונות שלי מאותו טיול. ילדה בת 9 עם סוודר של איש בן ארבעים. חינני). ופתאום מצאתי את עצמי באותם רחובות תלולים, רק שהפעם הבן שלי מבקש שארים אותו כי העליות קשות לו מידי. וכשקר, הוא מתכסה בסוודר של איש בן שלושים (אבל הפעם לא של אבא שלו אלא של יניב). ואנחנו נוסעים על גשר הזהב, ואני מפנה את תשומת ליבו של אביתר לעובי המיתרים שמחזיקים את הגשר, כי זה מה שאבא שלי עשה כשאנחנו היינו שם. אולי זה מוקדם מידי, אבל חבל לבזבז מומנטום.
הפעם נסענו על כביש מספר אחד לכיוון דרום. לוס אנג'לס ודיסני לנד חיכו לנו בצד השני. בתוך המכונית הווארד סטרן. לא אנין אני יודעת אבל שנינו מכורים. כשהבנו שאנחנו מאזינים בפעם השלישית לאותו ראיון עם דניז ריצ'ארדס עברנו למוזיקה. בחוץ חושך וברדיו הדיסק שדנה נתנה לי בפגישה שלנו בנאפה. מתוך האוסף המדוייק מגיח נועם רותם עם שיר שלא שמעתי לפחות שנה ומקבל משמעויות שונות ופרספקטיבה אחרת. וענן האושר שאפף אותי מתפוגג לו ושוב מכה הגעגוע, והדרך והחושך הסמיך מאפשרים לי להתמסר למחשבות.
אבא שלי ידע על מה הוא מדבר. אולי זו לא הדרך היפה בעולם אבל אחת היפות זה בטוח. רקבון המסחור הסינטטי שפשה בכל מקום בולט אפילו יותר במקומות כאלה. וככה מונטריי, או סימטת השימורים, זו עם הזונות ובתי המרזח של ג'ון סטיינבק הופכים לדיסנילנד לעניים. את האקווריום דווקא אהבנו.
לוס אנג'לס לא השתנתה בכלל. גם בן, חבר שלנו לא ממש השתנה. הכרנו אותו אז, לפני קצת יותר מעשר שנים. אנחנו חזרנו והוא נשאר שם ובנה לעצמו אימפריה קטנה. השמש, בן, האוירה המחבקת של העיר והתחושה הזו של "אנחנו כאן כדי לעשות חיים" שנמצאת שם באוויר גרמה לנו להשאר יומיים מעבר לתכנון שלנו.
ויש עוד המון לספר. על הפגישה המרגשת על אביתר עם שירי. על השדרוג שקיבלנו על הרכב השכור (קבריולט!!!). על המזל שהיה לנו עם מסעדות, וכשבחרנו לא לאכול ב"מסעדת קשת הזהב" (שם הקוד שלנו למקדונלדס, עד שאביתר יבין גם את זה) נפלנו על מסעדות ממש, אבל ממש שוות (חוץ מזו בה התקיימה הפגישה המרגשת עם ענת המלכה שהיתה בדרך לברנינג מן). על נאפה, שאכזב אותי קשות כי ציפיתי לחווית טעימות כמו בצרפת וקיבלתי חוויה כמו ב... דיסני (סליחה שאני חוזרת על עצמי, אבל החזרה היא במקור). על סקויה. דייויד גריי שהיה באזור אבל לא הסתייע. על אביתר שהיה השותף הכי מהמם שיכלנו לבקש. על היחד שלנו, המשפחתי והזוגי. ועל החזרה לאן ארבור, לחברים שהפכו למשפחה, למראות המוכרים והאהובים ולמקום הזה, שאנחנו קוראים לו עכשיו בית.
רשומות
