כאן נהוג לשלוח thank you note

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על החברות שלי כאן. כולכם מכירים אותן קצת מבין השורות של הבלוג הזה אבל אף פעם לא יצא לי לכתוב מפורשות על החבורה שלנו, החברות שלנו, והמשמעות שלה עבורי כאן באן ארבור הצוננת.

כשהכנתי את עצמי לשנתיים בעיר זרה (וקרה) ידעתי שאהיה כאן לבד. ציפיתי להכיר חברים מכל העולם אבל בחיים לא חשבתי שאמצא את עצמי עמוק בתוך ביצה נשית שבה השפה השלטת היא עברית.

הכרתי כאן נשים שלא בטוח שהייתי פוגשת בארץ. ואם הייתי פוגשת לא בטוח שהיינו צולחות סמולטוק בסיסי. אבל כאן אנחנו שותפות לצרה, לחוויה מטורפת שרק אנחנו יודעות כמה גבוה היא יכולה להעיף וכמה נמוך היא יכולה לזרוק ובעיקר, כמה קצר המנעד בין שני אלה.

היום המכנה המשותף שלנו הוא רחב מאוד, בגלל אורח החיים, בגלל ההקרבה והחוויה המשותפת. הן יכולות להבין אותי כמו שאף אחד בארץ לא יכול. בקיץ התפזרנו לנו כל אחת לפינה אחרת ביבשת והתגעגענו נורא. החזרה הביתה היתה בשבילי יותר מהכל חזרה אליהן. וממש עוד מעט זה נגמר, לא כולנו יודעות לאן אנחנו הולכות אבל כבר לא נהיה יחד.

הן כאן בשבילי כבר יותר משנה (או הרבה פחות אבל מי סופר). חלק באן ארבור וחלק במקומות אחרים. הן היו שם כשקיבלתי את הידיעות הנוראות מהארץ והיו שם כדי לתמוך כשהנורא מכל קרה. הן שמחו איתנו בתקופה הדביקה והחמה של ימי ההולדת שעברה עלינו עכשיו ואני יודעת שהן מכינות את הכתף לחורף של ימי זיכרון שמתחיל היום.

ביום שלישי יצאנו לחגוג לי יום הולדת. הם קנו לי במתנה קורס של ריקוד על עמוד ושיעורי סריגה פרטיים. כדי שיהיה לי על מה לכתוב.

וזו שלא הגיעה בסוף שלחה ספר. המהממת.

אז זה בשבילכן בננות, לא אלבום בפייס ולא thank for taking the time. אוהבת אתכן נורא, והלוואי שנמשיך להיות שם, גם כשכבר לא נהיה חברות קיבוץ.

ניו יורק

כשאהיה גדולה ארצה לגור בעיר שיש בה רכבת תחתית. הריח של שמן מנועים מעורבב באוויר דחוס, קמצוץ של בושם ועשן סיגריות תמיד הרחיב את ליבי כי כשהרחתי אותו ידעתי שהגעתי למקום טוב, או שאני בדרך אליו לפחות. האינטימיות הכפויה הזו בין זרים שנאלצים לחלוק מרחב משותף, האפשרות לשקוע בתוך ספר והידיעה שיש זמן של שקט שאף אחד לא יכול לקחת כל כך קוסמת וכל כך רחוקה.

מצאנו את ניו יורק שטופת שמש וקרירה. גמענו בצעדנו מיילים על גבי מיילים והכרזנו על סיומו של יום רק כשהרגליים לא יכלו לשאת אותנו יותר. מזל שהצטיידתי מבעוד מועד בנעלי פומה חדשות בצבע ורוד בזוקה שהנעימו עלי את הדרך.

חגגנו לאביתר יום הולדת שלוש ביום שהוא כל כולו הוא. (מוזיאון הטבע – מלא מלא פוחלצים חיות ודינוזאורים, סנטרל פארק, צעצועים והמון ממתקים).

דנה חברתי המהממת (רכש די חדש מאן ארבור ובעלת בלוג על ניו יורק סיטי) וענת הניו יורקרית לשעבר (שמכירה אותי עוד מהימים בהם כתבתי שירים) ציידו אותנו בהנחיות שהפכו את הטיול שלנו ללא פחות ממושלם. מבאס שזה נגמר, אבל אני מוצאת נחמה בעובדה שעוד נחזור לפה, ועוד יותר בזו שמחר נוסעים לשיקאגו.

זה הסתיו

בשנה שעברה לא שרתה עלי המוזה. גם עכשיו היא לא שורה. וזה לא ממש מתאים ליעדי השנה החדשה שלי (כאן באמריקה לכולם יש יעדי שנה חדשה) - לכתוב יותר. אז החלטתי שהיום כותבים. ניסיתי לאכול, לא עבד. צפיתי בחמישה פרקים של מחוברים ברצף, לא עבד. הברזתי מה'עבודה', מצב הרוח שלי השתפר פלאים אבל נותרתי חסרת מוזה כשהייתי. אז הנה, אני כותבת בכח, ומקווה מבטיחה שהפעם הבאה תהיה עסיסית קצת יותר.

היום עדי חוגג את היום האחרון לסמטר הראשון של הלימודים. בקרוב נציין שנה ורבע ביבשת, או חודש וחצי באן ארבור אם סופרים מהחזרה האחרונה שלנו לכאן. המקומיים בטח יתחילו בחגיגות סוף הסתיו (או תחילת החורף) ממש בקרוב. בבקרים מתחילים להרגיש פה את בוא החורף, אני לא יודעת אם לשמוח או להצטער כי מצד אחד כל כך יפה פה בשמש, ומצד שני, בניגוד מוחלט לכל שאר החברים שלי פה אני דווקא אוהבת את החורף, את ההתכנסות פנימה, את החום בבתים, את האוכל המנחם ואת היובש שעושה לי שיער מהפרסומות של פנטן... ובינתיים, הסתיו כאן. אני לא יודעת אם זה רק הדמיון שלי אבל נראה לי שהשנה הוא צבעוני פחות מבשנה שעברה. רציתי נורא לצלם אבל נראה לי שפספסתי את ההזדמנות. ככה זה כאן, כולם מחכים ל"צבעים" (שיא הצבעוניות של הסתיו שאורכת ימים ספורים בלבד) ובינתיים העלים ממשיכים לנשור ולפני ששמים לב לבן הופך להיות הכתום החדש. סוג של אלגוריה לחיים אולי?

בהמשך השבוע מתחילה חופשת הסתיו של עדי. עשרה ימים בהם אנחנו יכולים לעשות כאוות נפשנו במסגרת המגבלות התקציביות. התכניות לא יחשפו כאן עד לאחר מעשה מחשש לעין הרע.

ביום שבת האחרון היינו במשחק הפוטבול הראשון שלנו. חוויה אנתרופולוגית בחצי השעה הראשונה, שיממון מוחלט לאחריה. האיצטדיון במישיגן הוא מהגדולים (אם לא הגדול) בארה"ב. יש בו 120,000 מושבים (בערך...) כולם הכינו אותנו לשוק שמקבלים כשנכנסים אליו ובאמת אי אפשר להשאר אדישים. גם הטקסים, ההקפדה כל הפרטים וגאוות היחידה שמגובה בפריטים ממותגים שלא הייתם מאמינים שמישהו באמת חשב עליהם (קעקועים לציפורניים מישהו?). ובכל זאת, אחרי שעה השתעממתי. כי עבורי, אם כבר קרחנה באיצטדיון, אז עדיף שיופיע בו איזה רוג'ר ווטרס.

שועלי הפייסבוק שבינכם יודעים לפני קצת יותר משבועיים היינו בהופעה של רוג'ר ווטרס עושה את החומה לייב. הופעה שונה לגמרי מזו שהיתה בארץ – סוג של קאמבק לטור שהפינק פלויד עשו בתחילת שנות השמונים עם וידאו ארט מטורף וחומה שנבנית לאיטה סביב רוג'ר עד שהיא בסוף קורסת. זו היתה אחת ההופעות הטובות שראיתי בחיי ואני ממש ממליצה לכם ללכת – אם אתם גרים בארה"ב יש סיבוב הופעות מקיף מאוד ואם לא – יש הופעות באירופה בקיץ. קצת מביך לספר אבל בעוד שבועיים בערך נהיה בהופעה של בוב דילן, מביך כי אחרי שהשתלחתי בו לאחר ההופעה בדיטרויט אני צריכה הסבר מוצק מאוד לעובדה שאני חוזרת על ארבע, והסיבה היא שהוא מגיע עד אן ארבור אז לא נעים לא ללכת. מספרים שגם דייויד ברוזה מגיע. זה כבר ממש מביך אני יודעת אבל כנראה שנלך- אני חושבת שזו חובתנו הציונית.

תחילת המייל היתה עמוסה בציוני דרך לא ממש משמעותיים ששימשו כפילר לפסקה הראשונה והמקרטעת. האמת היא שהתאריך היום מיוחד במינו כי לעומר ההורס יש יומולדת. את איחולי לעומר אאחל כמובן באופן אישי. אבל בינתיים, לעומר (וגם לכל מי ששרד את הפוסט המייגע הזה והגיע עד כאן) שיר ששמעתי בתחילת השבוע ולא עוזב אותי מאז:

סן פרנסיסקו בדרך הביתה

כבר הרבה זמן שאנחנו מתכננים את הטיול הזה לסן פרנסיסקו. היינו שם יחד, לפני יותר מעשר שנים ואני עוד פעם אחת, 13 שנים קודם. טיול משלים לחופשת המולדת שלנו. אבא שלי הבטיח שנראה מהדרך את הנופים הכי יפים בעולם אבל כשהגענו אליה אסף ואני היינו עסוקים בעיקר בהסתברות שנתדרדר אל תוך הים, ואחרי שזה קורה, בסיכויים לשרוד. אני זוכרת את השקיעה של אותו יום, אותנו דופקים פוזות מול הנוף, את העצירה בכרמל. את סן פרנסיסקו של האייטיז. את מלון הדרכים שישנו בו. שם נחשפנו לראשונה לגרסה האמריקאית ל"קח סיכון" (אחת התכניות האהובות בבית שלנו אֱבר – מיותר לציין, נכון?), לזוגות חד מיניים או מעורבים ולאחד הבילויים המועדפים עלי עד היום – הצצה אל תוך בתים של זרים.

בסוף אוגוסט 2010 טיילנו שם שלושה. אבא, אמא ובן. שעות בין הערביים מרגישות בדיוק כמו שזכרתי. גם הרוחות הקרות מהן התגוננתי אז בעזרת הסוודר של אבא שלי (על כך יעידו כל התמונות שלי מאותו טיול. ילדה בת 9 עם סוודר של איש בן ארבעים. חינני). ופתאום מצאתי את עצמי באותם רחובות תלולים, רק שהפעם הבן שלי מבקש שארים אותו כי העליות קשות לו מידי. וכשקר, הוא מתכסה בסוודר של איש בן שלושים (אבל הפעם לא של אבא שלו אלא של יניב). ואנחנו נוסעים על גשר הזהב, ואני מפנה את תשומת ליבו של אביתר לעובי המיתרים שמחזיקים את הגשר, כי זה מה שאבא שלי עשה כשאנחנו היינו שם. אולי זה מוקדם מידי, אבל חבל לבזבז מומנטום.

הפעם נסענו על כביש מספר אחד לכיוון דרום. לוס אנג'לס ודיסני לנד חיכו לנו בצד השני. בתוך המכונית הווארד סטרן. לא אנין אני יודעת אבל שנינו מכורים. כשהבנו שאנחנו מאזינים בפעם השלישית לאותו ראיון עם דניז ריצ'ארדס עברנו למוזיקה. בחוץ חושך וברדיו הדיסק שדנה נתנה לי בפגישה שלנו בנאפה. מתוך האוסף המדוייק מגיח נועם רותם עם שיר שלא שמעתי לפחות שנה ומקבל משמעויות שונות ופרספקטיבה אחרת. וענן האושר שאפף אותי מתפוגג לו ושוב מכה הגעגוע, והדרך והחושך הסמיך מאפשרים לי להתמסר למחשבות.

אבא שלי ידע על מה הוא מדבר. אולי זו לא הדרך היפה בעולם אבל אחת היפות זה בטוח. רקבון המסחור הסינטטי שפשה בכל מקום בולט אפילו יותר במקומות כאלה. וככה מונטריי, או סימטת השימורים, זו עם הזונות ובתי המרזח של ג'ון סטיינבק הופכים לדיסנילנד לעניים. את האקווריום דווקא אהבנו.

לוס אנג'לס לא השתנתה בכלל. גם בן, חבר שלנו לא ממש השתנה. הכרנו אותו אז, לפני קצת יותר מעשר שנים. אנחנו חזרנו והוא נשאר שם ובנה לעצמו אימפריה קטנה. השמש, בן, האוירה המחבקת של העיר והתחושה הזו של "אנחנו כאן כדי לעשות חיים" שנמצאת שם באוויר גרמה לנו להשאר יומיים מעבר לתכנון שלנו.

ויש עוד המון לספר. על הפגישה המרגשת על אביתר עם שירי. על השדרוג שקיבלנו על הרכב השכור (קבריולט!!!). על המזל שהיה לנו עם מסעדות, וכשבחרנו לא לאכול ב"מסעדת קשת הזהב" (שם הקוד שלנו למקדונלדס, עד שאביתר יבין גם את זה) נפלנו על מסעדות ממש, אבל ממש שוות (חוץ מזו בה התקיימה הפגישה המרגשת עם ענת המלכה שהיתה בדרך לברנינג מן). על נאפה, שאכזב אותי קשות כי ציפיתי לחווית טעימות כמו בצרפת וקיבלתי חוויה כמו ב... דיסני (סליחה שאני חוזרת על עצמי, אבל החזרה היא במקור). על סקויה. דייויד גריי שהיה באזור אבל לא הסתייע. על אביתר שהיה השותף הכי מהמם שיכלנו לבקש. על היחד שלנו, המשפחתי והזוגי. ועל החזרה לאן ארבור, לחברים שהפכו למשפחה, למראות המוכרים והאהובים ולמקום הזה, שאנחנו קוראים לו עכשיו בית.