לילה רביעי בלי אמא

אני כותבת מהמיטה המאולתרת שלנו בדירה החדשה – מאולתרת כי אין עדיין מזרן ואנחנו ישנים על שמיכות של חברה ישראלים שמתחילים כאן שנה שניה.
עדי לידי – שפוך מאירועי היום של אתמול (פירוט בהמשך) ואביתר החמוד מכורבל לידו, סיטואציה נדירה מאוד בשגרה הנוכחית של שקט ושלווה.
ביום רביעי עלינו על מטוס.. הפרידה בשדה היתה קשה כצפוי, היה עצוב מאוד להשאיר מאחור את המשפחה הדומעת (חברה שעובדת בשדה הציעה להביא שלט "זהירות רצפה רטובה") ולהמשיך הלאה אל הלא נודע.
במטוס חיכתה לנו הפתעה – בגלל הקרבה לחברה מהרצפה הרטובה קיבלנו שלישייה של מושבים במקום שניים.
אביתר התחיל את הטיסה מקסים כהרגלו, הוא ישן שמונה שעות ברציפות. ואז הוא התעורר. לא רבים מכם זכו להכיר את האישיות האלטרנטיבית של אביתר אבל אלו שנחשפו אליה יודעים – שומר נפשו ירחק. היה קשה מאוד להעביר את 5 השעות שנותרו עד הנחיתה, אבל לשמחתי הרבה היה לי תירוץ לבכות כמו פסיכית תוך כדי מה שעזר לי אולי לשמור על השפיות.
הבכי נמשך אל תוך הציפייה לקונקשן באטלנטה, בטרמינל ראיתי אנשים יושבים ומסמסים והתגעגעתי, קפצתי לשלוף את הטלפון מהתיק עם כל צלצול של סמס נכנס עד שהפנמתי שהצלצולים האלו לא שייכים אלי, ובינתיים אני יכולה להסתפק בריצות אחרי פעוט אחוז אמוק (לא, זה לא נרגע בינתיים).
בעליה למטוס תפסה אותי כושית שנראית כאילו שלפו אותה מסרט של אדי מרפי ואמרה לי I will pray for you לא ברור אם בגלל העיניים והאף האדומים או בגלל הבן המופרע.
ובסוף הגענו לאן ארבור, הגענו לשכונה המקסימה שלנו (את כל חסכי העצים מכפר יונה אני משלימה כאן), בזמן שחיכינו לחתימה על החוזה פגשנו שתי בנות ישראליות בבריכה (המהממת) של השכונה. הדירה יפה ומרווחת, ובגלל שאני לוקחת איתי עצה שקיבלתי מאמא שלי לפני שנים ובחרתי דירה דרום מערבית – היא גם שטופת שמש ומאווררת - ממש הרגשנו אנרגיות טובות מנשבות בה מהרגע שנכנסנו אליה.
ביום שישי ביקרנו בבית הספר של עדי – פאר היצירה מבחינה ארכיטקטונית וגם מבחינה ירוקה (בכל אלמנט בבניין הושקעה חשיבה לחסכון באנרגיה), היה יפה להתרשם ויותר מזה – מרגש לראות מקרוב את ההתנהלות סביב בית הספר – האנשים שמתקבלים לתכנית הזו הם יחידי סגולה וכך מתייחסים אליהם מהרגע שרגלם דורכת בבניין. היה מרשים לראות קיר ענק מלא בספרים שכתבו בוגרי ה- mba של רוס, חלקם ספרים שהכרתי מהלימודים!
ביום שישי בערב אכלנו ארוחת שבת כולל קידוש עם ישראלים, אם זה לא היה ברור עד עכשיו – יש אחלה אנשים ונראה שמבחינת חיי קהילה יהיה לנו כאן לא רע בכלל (כבר הספקנו להיות מוזמנים לבר בי קיו אצל ברזילאי מה - mba וגם לערבים שונים בעיר.. אבל אליהם לא הצטרפנו מטעמי תשישות).
יש לי עוד הרבה סיפורים אבל אני לא רוצה להתיש, מקווה שתהיה מצלמה בקרוב כדי שתוכלו לחבר סיפורים לתמונות.

אצל שושנה יותר גרוע

אני כותבת מהדרך לאן ארבור משיקאגו, אחרי סוף שבוע ארוך עם המשפחה. לא הספקנו לראות שום דבר בשיקאגו, רק את קו הרקיע, ואנחנו בהחלט מחכים לעוד.
ספטמבר מתקרב והסטודנטים מתחילים להגיע לאן ארבור – הבתים במרכז העיר מתמלאים בדיירים בכל הצבעים והגדלים, המרפסות בערסלים ובכסאות נח, הברים שוקקי חיים והבירה נשפכת כמים (ומים במישיגן יש בשפע, כאן זה לא ישראל מתייבשת). האוירה כאן יוצאת דופן, מאוד אינטלקטואלית ומאוד בינלאומית – אפשר להתחיל לקנא באופן רשמי!
אביתר התחיל גן בשבוע שעבר. הגן פה שונה - קודם כל כי היום זה כבר ממש גן ולא משפחתון, וחוץ מזה, מדובר בגן גדול ומקסים בסטנדרטים שונים מאלו שאני מכירה.. המון המון מרחבים ירוקים, עצים ומתקני שעשועים. בגלל שמדובר בגן יהודי הם מקיימים מצוות בהיקף רחב יותר מזה שהיינו רגילים אליו, ובגלל שמדובר בגן טוב ואיכותי מגיעים אליו הרבה ילדים לא יהודים שההורים רוצים לתת להם חינוך טוב – זה יוצר סיטואציות מאוד מצחיקות כמו ילד קוריאני שאומר ברכת המזון בעברית לפני כל ארוחת צהריים, וגננת שיקסע ששרה לאביתר "דוד מלך ישראל" כדי להרגיע אותו בזמן שהוא בוכה כי צריך להחליף חיתול.
ביום שישי הם מכינים חלה, כל ילד מקבל חתיכה מגיגית בצק ענקית ומשחק איתה עד שנמאס לו, ובסוף מכניסים הכל לתנור. בסוף היום, כשחילקו את החלות חזרה לילדים לא הופתעתי לראות שגם לחלות התמימות של הילדים לא היה סיכוי נגד נחשולי הקיטש האמריקאי וקיבלנו חלה מלאה בסוכריות צבעוניות. שמחתי מאוד לגלות שהטעם של החלה די דוחה – כמה קלוריות פחות בשבילי. אביתר הסתובב עם החלה כל היום, הוא היה גאה בה (בין ביס לביס) ואני הייתי גאה בו.
אתמול נקלעתי לסלון יופי, ונחשפתי למחזה מבחיל – לצד הנשים שהגיעו לשם לטיפולי מניקור ופדיקור ישבו בנות צעירות – ממש צעירות, בנות שמונה או תשע, וקיבלו טיפולים משל עצמם. היה מזעזע לראות את הליטל מיס שנשיינס האלו פורשות אצבעות ומושיטות ידיים לצדדים כדי שלא יתקלקל להן הלק, ועוד יותר דוחה לראות אותן מקבלות טיפול פדיקור – כמה עור קשה יכול להיות על רגל של ילדה בת עשר??
כששומעים את הדברים האלה מרחוק אפשר לכל היותר להזדעזע ולרחם על 'האמריקאים המפגרים', אבל מקרוב, בידיעה שהילדים שלי הולכים לגדול פה בשנים הקרובות התחושה היא בעיקר של דאגה, ופחד שלא יהיו לנו את הכוחות או היכולות להתמודד מול תרבות הפלסטיק.
הגעגועים קשים מאוד: עדיין צורב בגרון והעיניים מוצפות עם כל דבר שמעורר אסוציאציה למשפחה או לחברים. אני רואה נהגים של UPS כל הזמן, וכשהם עומדים לידי ברמזור ומחייכים (כי זה מה שעושים פה שכיוצרים בטעות קשר עין, וזה ממש מתיש) אני רוצה להגיד להם שגם אני פעם הייתי משלהם... להשלמת החוויה, יש גם פתק של "לא הייתם בבית" של UPS שתלו על דלת הבניין שלנו עבור אחד השכנים – שזה אידאלי מבחינה אסטטית – דמעות בכניסה הביתה זה הרבה יותר נח מדמעות באמצע הרחוב.אנחנו כבר ממש קרובים לאן ארבור, וברדיו (בדיסק..) אנחנו שומעים את הוידוי של שושנה לג'ינג'י – אין לה בית אין לה בעל והוא לא מנגן בחצוצרה – אז יכול להיות יותר גרוע – נכון?