כשהכנתי את עצמי לשנתיים בעיר זרה (וקרה) ידעתי שאהיה כאן לבד. ציפיתי להכיר חברים מכל העולם אבל בחיים לא חשבתי שאמצא את עצמי עמוק בתוך ביצה נשית שבה השפה השלטת היא עברית.
הכרתי כאן נשים שלא בטוח שהייתי פוגשת בארץ. ואם הייתי פוגשת לא בטוח שהיינו צולחות סמולטוק בסיסי. אבל כאן אנחנו שותפות לצרה, לחוויה מטורפת שרק אנחנו יודעות כמה גבוה היא יכולה להעיף וכמה נמוך היא יכולה לזרוק ובעיקר, כמה קצר המנעד בין שני אלה.
היום המכנה המשותף שלנו הוא רחב מאוד, בגלל אורח החיים, בגלל ההקרבה והחוויה המשותפת. הן יכולות להבין אותי כמו שאף אחד בארץ לא יכול. בקיץ התפזרנו לנו כל אחת לפינה אחרת ביבשת והתגעגענו נורא. החזרה הביתה היתה בשבילי יותר מהכל חזרה אליהן. וממש עוד מעט זה נגמר, לא כולנו יודעות לאן אנחנו הולכות אבל כבר לא נהיה יחד.
הן כאן בשבילי כבר יותר משנה (או הרבה פחות אבל מי סופר). חלק באן ארבור וחלק במקומות אחרים. הן היו שם כשקיבלתי את הידיעות הנוראות מהארץ והיו שם כדי לתמוך כשהנורא מכל קרה. הן שמחו איתנו בתקופה הדביקה והחמה של ימי ההולדת שעברה עלינו עכשיו ואני יודעת שהן מכינות את הכתף לחורף של ימי זיכרון שמתחיל היום.
ביום שלישי יצאנו לחגוג לי יום הולדת. הם קנו לי במתנה קורס של ריקוד על עמוד ושיעורי סריגה פרטיים. כדי שיהיה לי על מה לכתוב.
וזו שלא הגיעה בסוף שלחה ספר. המהממת.
אז זה בשבילכן בננות, לא אלבום בפייס ולא thank for taking the time. אוהבת אתכן נורא, והלוואי שנמשיך להיות שם, גם כשכבר לא נהיה חברות קיבוץ.
רשומות
