בשעה שאני כותבת את השורות הללו רובכם כבר ישנים היטב. עד לפני שבוע היה ביננו הפרש של שש שעות שאיכשהו הרגיש הרבה יותר קרוב משבע השעות שמפרידות ביננו עכשיו. קשה להאמין אבל כבר יותר משלושה חודשים שאנחנו כאן, ובחישוב פשוט, לא כתבתי חודשיים(!!!).

לפני שאפרוש בפניכם את מעללנו בחודשיים האחרונים – אבהרה חשובה: אחרי שאני שולחת את המיילים הקבוצתיים הללו אני מקבלת מתקפת מיילים ששואלים אותי לפשר השביזות ומפצירים בי לראות את חצי הכוס המלאה.... אז למי שעדיין לא הבחין זה פשוט סגנון הכתיבה שלי - אם תחשבו על זה רגע, עם גיבורי תרבות כמו חווה (אלברשטיין) ולאונרד (כהן) לא כדאי ולא צריך לצפות אחרת, וחוץ מזה, כמו שעדי אומר, דיכאון אצלי זה לייפסטייל ואפילו העץ שאני הכי אוהבת זו ערבה בוכיה.

עברנו הרבה בחודשיים האחרונים:חגי תשרי בניכר, הסתיו הגיע, התחלתי לעבוד, פנינה באה לבקר,קרח על השמשה הקדמית, גנבו לי את התיק, אביתר התחיל לדבר אנגלית, חגגנו לאביתר יום הולדת, טיול בצפון המהמם של מישיגן, לאונרד כהן בהופעה, בוב דילן בהופעה, ובסופש האחרון – סוג של קיץ אינדיאני שדוחק בנו לצאת מהבית וליהנות מהימים האחרונים (כנראה...) של שמש.

לא אלאה ולא אפרט על הכל – החגים היו בסדר גמור, הרבה יותר מהנים משחשבתי, את ראש השנה העברנו עם חלק גדול מהסטודנטים הישראלים (וגם כמה יהודים) – כל אחד הכין משהו, אני הכנתי שבע חלות. ניסיתי לחלוק עם חברי החדשים מנהג ישן ואהוב של משפחת שלו בחגים והכנתי שירונים כדי שכולם יפצחו בשירה אחרי הארוחה ולא ממש הלך (אבל היה ממש כיף להכין את השירונים!) את החג עצמו בילינו אצל משפחה יהודית מקסימה איתה בילינו גם את סוכות, את ערב יום כיפור – בארוחה מפסקת עם חברים אצלנו בבית.

לפני כחודש התקבלתי לעבודה בקרן הון סיכון של האוניברסיטה, סוג של עוזרת הוראה בחצי משרה. אני לא מפרקת אטומים (מצד שני גם בארץ לא פירקתי) אבל החברה נעימה, אני עובדת עם פרופסור חמוד וחכם, אני לומדת תחום חדש שיכול לתרום להתפתחות המקצועית שלי בהמשך ובעיקר – אני עובדת במוסד אמריקאי מכובד, וזה לא טריויאלי בכלל עבור מישהי כמוני שרק הגיעה מהלבנט.

כשרק הגענו לפה דיברתי עם בת זוג של סטודנט שנמצא כאן כבר שנה והיא אמרה שהתהליך שאנחנו עוברים פה הוא a humbling experience אז לא ממש הבנתי, היום אני מבינה היטב – אנחנו ה"רוסים" של אן ארבור – אוכלוסיה משכילה שהיתה משהו במדינה המוצא שלה, וכאן אנחנו צריכים לבנות את עצמינו ולהוכיח הכל מחדש, או במילים אחרות, סוג של מאבטח בסופר שברוסיה היה מנתח מח.

לפני קצת יותר מחודש פנינה הגיעה לביקור והסלוגן "פנינה בבית, אור (ואוכל) בבית" בא לאויר העולם. פנינה פינקה ואתנו והשקיעה בנו במשך חודש שלם – הבית היה מלא באוכל טעים (פנינה היא הבשלנית הכי טובה ביקום למי שלא יודע), שמרה על אביתר, איפשרה לעדי ולי זמן איכות משותף, הרעיפה עלינו מתנות... היה אינטסיבי ונעים. ביום רביעי האחרון לקחתי את פנינה לשדה התעופה. היא נפרדה מעדי בחניה של הבית שלנו בידיעה הפגישה הבאה תהיה בעוד חצי שנה והיה קצת עצוב. בדרך לשדה היא בכתה וגם אני, וכשהגעתי חזרה הביתה התחלתי דיאטה.

עדי לומד. הלימודים קשים מאוד אפילו לאדם כמו עדי שעד היום אני לפחות הרגשתי שהכל בא לו בקלות. חוץ מזה אין הרבה כי החיים שלו סובבים סביב הלימודים. אביתר הקטן נושף בעורפו של אליעזר בן יהודה, עם פנינים מקסימות כמו"תפוח apple" , "עוד please" "אמא momie" ועוד... כל מה שאספר מעבר לזה יהיה קלישאה, אני נהנית מכל רגע איתו ומשוכנעת שהוא פאר היצירה, הילד הכי חכם ומבריק ומצחיק בעולם.

את ליאונרד כהן ראינו בסופו של דבר בקליבלנד, אוהיו. נסיעה של שלוש שעות לכל כיוון וחוויה בלתי נשכחת לכל החיים. הפעם ההופעה היתה פחות רגשית מזו של רומא, הרבה יותר מהוקצעת ומדוייקת – כנראה ששנה וחצי של הופעות עשו לו את זה, וגם לקהל הקליבלנדי – ערימת צנוניות שלא ממש זזה מהכסאות, בטח היה חלק בתחושה הטיפה מפוספסת. את בוב דילן ראינו בדיטרויט, עם קהל חי ובועט בתיאטרון שנראה בדיוק כמו שדמיינתי את בית האופרה של "אורה הכפולה" בתור ילדה, ההופעה אכזבה אבל הזהירו אותנו מראש שההופעות של בובי הן הגרסה הלועזית לפארודיה על דייויד ברוזה בארץ נהדרת. ב- 20 לחודש אנחנו נוסעים לשיקאגו כדי לראות את הפיקסיס ואני מתרגשת נורא.

לפני כשבועיים נגמר הסתיו הראשון שלנו באן ארבור – חודשיים בהם השקיעות (שלא קיימות כאן בדרך כלל) תלויות פתאום על צמרות העצים והסט עליו מתרחשים החיים שלי נצבע בגוונים חדשים - מצאתי תחנת רדיו שאני אוהבת בה ניק דרייק עדיין חי ודייויד גריי הוא מלך הפלייליסט, ועם הפסקול הזה נסעתי לי בכבישי אן ארבור כשגשם של שלכת עוטף אותי מכל הכיוונים. מראה משובב נפש ומחמם את הבטן, מסתבר שנוף יפה יכול להיות גם מנחם.

אם תשאלו את העצים החורף כבר הגיע לאן ארבור, ועכשיו שהם ערומים ומחכים לשלג שיערם עליהם עושה רושם שהגיע הזמן למצוא משהו טיפה יותר אנושי משלכת להפיג את הבדידות. יש פה ערמה של בנות מהממות (כוסיות, ברור שכוסיות, אבל התכוונתי מהממות מבפנים) איתן אצלח את התקופה הזו, אני רק מקווה שזה לא יהיה משמין מידי.

נ.ב.

1. הספירה לאחור (למיטיבי הלכת) החלה, ב- 28.04 אנחנו חוזרים לארץ לחופשה

2. פינת הספר המומלץ – אדם נכנס לחדר של ניקול קראוס

3. הסרט המומלץ – a serious man של האחים כהן, גאווה גדולה שהם משלנו!