בשנה שעברה לא שרתה עלי המוזה. גם עכשיו היא לא שורה. וזה לא ממש מתאים ליעדי השנה החדשה שלי (כאן באמריקה לכולם יש יעדי שנה חדשה) - לכתוב יותר. אז החלטתי שהיום כותבים. ניסיתי לאכול, לא עבד. צפיתי בחמישה פרקים של מחוברים ברצף, לא עבד. הברזתי מה'עבודה', מצב הרוח שלי השתפר פלאים אבל נותרתי חסרת מוזה כשהייתי. אז הנה, אני כותבת בכח, ומקווה מבטיחה שהפעם הבאה תהיה עסיסית קצת יותר.
היום עדי חוגג את היום האחרון לסמטר הראשון של הלימודים. בקרוב נציין שנה ורבע ביבשת, או חודש וחצי באן ארבור אם סופרים מהחזרה האחרונה שלנו לכאן. המקומיים בטח יתחילו בחגיגות סוף הסתיו (או תחילת החורף) ממש בקרוב. בבקרים מתחילים להרגיש פה את בוא החורף, אני לא יודעת אם לשמוח או להצטער כי מצד אחד כל כך יפה פה בשמש, ומצד שני, בניגוד מוחלט לכל שאר החברים שלי פה אני דווקא אוהבת את החורף, את ההתכנסות פנימה, את החום בבתים, את האוכל המנחם ואת היובש שעושה לי שיער מהפרסומות של פנטן... ובינתיים, הסתיו כאן. אני לא יודעת אם זה רק הדמיון שלי אבל נראה לי שהשנה הוא צבעוני פחות מבשנה שעברה. רציתי נורא לצלם אבל נראה לי שפספסתי את ההזדמנות. ככה זה כאן, כולם מחכים ל"צבעים" (שיא הצבעוניות של הסתיו שאורכת ימים ספורים בלבד) ובינתיים העלים ממשיכים לנשור ולפני ששמים לב לבן הופך להיות הכתום החדש. סוג של אלגוריה לחיים אולי?
בהמשך השבוע מתחילה חופשת הסתיו של עדי. עשרה ימים בהם אנחנו יכולים לעשות כאוות נפשנו במסגרת המגבלות התקציביות. התכניות לא יחשפו כאן עד לאחר מעשה מחשש לעין הרע.
ביום שבת האחרון היינו במשחק הפוטבול הראשון שלנו. חוויה אנתרופולוגית בחצי השעה הראשונה, שיממון מוחלט לאחריה. האיצטדיון במישיגן הוא מהגדולים (אם לא הגדול) בארה"ב. יש בו 120,000 מושבים (בערך...) כולם הכינו אותנו לשוק שמקבלים כשנכנסים אליו ובאמת אי אפשר להשאר אדישים. גם הטקסים, ההקפדה כל הפרטים וגאוות היחידה שמגובה בפריטים ממותגים שלא הייתם מאמינים שמישהו באמת חשב עליהם (קעקועים לציפורניים מישהו?). ובכל זאת, אחרי שעה השתעממתי. כי עבורי, אם כבר קרחנה באיצטדיון, אז עדיף שיופיע בו איזה רוג'ר ווטרס.
שועלי הפייסבוק שבינכם יודעים לפני קצת יותר משבועיים היינו בהופעה של רוג'ר ווטרס עושה את החומה לייב. הופעה שונה לגמרי מזו שהיתה בארץ – סוג של קאמבק לטור שהפינק פלויד עשו בתחילת שנות השמונים עם וידאו ארט מטורף וחומה שנבנית לאיטה סביב רוג'ר עד שהיא בסוף קורסת. זו היתה אחת ההופעות הטובות שראיתי בחיי ואני ממש ממליצה לכם ללכת – אם אתם גרים בארה"ב יש סיבוב הופעות מקיף מאוד ואם לא – יש הופעות באירופה בקיץ. קצת מביך לספר אבל בעוד שבועיים בערך נהיה בהופעה של בוב דילן, מביך כי אחרי שהשתלחתי בו לאחר ההופעה בדיטרויט אני צריכה הסבר מוצק מאוד לעובדה שאני חוזרת על ארבע, והסיבה היא שהוא מגיע עד אן ארבור אז לא נעים לא ללכת. מספרים שגם דייויד ברוזה מגיע. זה כבר ממש מביך אני יודעת אבל כנראה שנלך- אני חושבת שזו חובתנו הציונית.
תחילת המייל היתה עמוסה בציוני דרך לא ממש משמעותיים ששימשו כפילר לפסקה הראשונה והמקרטעת. האמת היא שהתאריך היום מיוחד במינו כי לעומר ההורס יש יומולדת. את איחולי לעומר אאחל כמובן באופן אישי. אבל בינתיים, לעומר (וגם לכל מי ששרד את הפוסט המייגע הזה והגיע עד כאן) שיר ששמעתי בתחילת השבוע ולא עוזב אותי מאז:
כשאהיה גדולה ארצה לגור בעיר שיש בה רכבת תחתית. הריח של שמן מנועים מעורבב באוויר דחוס, קמצוץ של בושם ועשן סיגריות תמיד הרחיב את ליבי כי כשהרחתי אותו ידעתי שהגעתי למקום טוב, או שאני בדרך אליו לפחות. האינטימיות הכפויה הזו בין זרים שנאלצים לחלוק מרחב משותף, האפשרות לשקוע בתוך ספר והידיעה שיש זמן של שקט שאף אחד לא יכול לקחת כל כך קוסמת וכל כך רחוקה. 
רשומות
