בלם היד כמשל

עבר כבר חודש פלוס כמה ימים, ואנחנו מתחילים להבין שכאן הבית שלנו בשנים הקרובות - עדי כבר לא מרים את בלם היד כשהוא חונה ואני כבר לא מהססת לקחת פניות ימינה באדום. אני גם כבר יודעת איפה אפשר למצוא פתיתים, איפה יש חוגי שחיה לילדים ואיפה הכי מומלץ לעשות גבות.אביתר בגן ועדי בלימודים, אז אני יכולה לשבת ולכתוב בלי הפרעות. בימים האחרונים קריר מאוד, עכשיו 13 מעלות בחוץ, אבל אני יושבת בדירה שלנו והיא מוצפת שמש – חמים פה ונעים. הדירה שלנו כבר ממש נראית כמו בית, וסידרנו אותה מהמם בתקציב האפסי שלנו – שילוב של פריטי וינטאג' שאספנו, איקאה, ופריטים שהבאנו מהבית כי לא יכולנו לוותר עליהם. כל הספרים שהבאנו מונחים במדפים, תלינו את התמונות שהבאנו מישראל, על המקרר מגנטים עם תמונות של משפחה וחברים, בחדר של אביתר צעצועים מהבית ומגראז' סיילס, לסירים החדשים שקנינו למטבח החדש כבר יש תחתית שרופה – ממש בית.אני מאזינה עכשיו לגלי צה"ל, לתכנית של ליעד מודריק (בשידור חוזר) שמשודרת בארץ מוקדם מוקדם בבוקר – כששמעתי את האות נזרקתי לזיכרונות של הבקרים בארץ – השיער הרטוב, הטל על החלון, הדילמה – איפור לפני הנסיעה, תוך כדי או אחרי, הלחץ להוריד את אביתר בגן, למלא את מיכל הדלק הריק שבמצבו לא יצלח את כביש שש וההתרגשות לקראת היום שעומד לפני – שונה מאוד מהבקרים פה. כבר לא יותר טוב או פחות טוב –פשוט שונה.ברדיו אני שומעת שהמדינה שלנו מתחרפנת – אני רוצה להאמין שזה לא בגלל שעזבנו (אבל אם כן אז שמישהו יגלה את זה ויכריח אותנו לחזור מהר מהר) – רציחות על ימין ועל שמאל, דוסים שהתחרפנו לגמרי, גדעון סער ופארסת ההמנון.. ואביגדור ליברמן הקרימינל שעושה לנו פאדיחות ברחבי העולם (כן כן, גם כאן היה לי העונג להתבייש בו מול מקומיים) – תודה לך מדונה שהסכמת להגיע בכל זאת.בסוף השבוע שעבר נסענו לבקר חברים בקליבלנד, אוהיו, שנמצאת במרחק של כ-3 שעות מפה. החברים הם איריס ואלעד – אלעד עבר עם עדי לפני המון שנים והיום הוא פרופסור באוניברסיטת קליבלנד, איריס עובדת בתור גננת בגן היהודי שם – יש להם ארבעה ילדים מקסימים, בית מהמם וחמים והיה לנו מאוד נעים. הבית שלהם הוא מסוג הבתים שלא רוצים לצאת ממנו - גם בגלל בעלי הבית – איריס היא מסוג האנשים שגורמים לך להרגיש בנוח ברגע שמכירים אותה, ולאלעד יש חוש הומור בדיוק כמו שאנחנו אוהבים - וגם בגלל הבית – יש להם אח בתוך הבית וגם בגינה (זה שוס אמריקאי שגילינו בזכות הביקור אצל אלעד – הוא נקרא fire pit ומאפשר לעשות מדורה לתפארת בגינה הפרטית). הילדים המקסימים שחקו עם אביתר, חיבקו אותו ונישקו אותו בלי הפסקה – וכשמנשקים ומחבקים את אביתר (אם מדובר באנשים בריאים ונקיים) אני על גג העולם – אפילו שופינג לא צריך (ובאמת לא היה שופינג).בפינת החדשות האופטימיות – בניגוד לשמועות ליאונרד כהן לא גומר את סיבוב ההופעות שלו בארץ הקודש אלא חוזר לארה"ב... כל שנותר לנו לעשות הוא לבחור בין המדיסון סקוור גרדן בניו יורק לשיקאגו – שיקאגו הרבה יותר קרובה ונוחה (4 שעות נסיעה מול 9 וגם יש בייביסיטר) אבל הופעה במדיסון סקוור גרדן זה סוג של הגשמת חלום – דעות?בשבוע האחרון אביתר היה בחופש מהגן, היינו איתו כל היום – היה מתיש אך נעים. פגשנו את "ילדי ה- MBA" האחרים בתדירות די גבוהה, ביום רביעי אפילו היה לנו בילוי משפחתי באוניברסיטה – זה היה היום הראשון של עדי בלימודים, אז עדי ואני השתתפנו בהרצאות ואביתר היה בסוג של קייטנה (מעפנה). פגשתי המון סטודנטים ובני ובנות זוג – היה מעניין, מרגש, ומעודד לפגוש עוד אנשים במצב שלי (אנשים מגניבים! עם חיים! אני לא הפראיירית היחידה שעזבה הכל ובאה לכאן!).ביום רביעי קארין חברתי הטובה ילדה את רומי. זו היתה טבילת האש הראשונה שלי– מבאס לעבור חוויה כל כך מרגשת מרחוק: רציתי ללכת אליה, לחבק ולנשק אותה ולהריח את רומי, אבל נאלצתי להסתפק בתמונות בפייסבוק. באותו היום ממש האמא המהממת שלי חגגה יום הולדת ששים – ושוב, נשארתי עם אוני בידי. כל המשפחה (מינוס אבא שמתהולל בדרום אמריקה בימים אלו) הלכו להופעה של אהוד בנאי כדי לחגוג, ואני חגגתי איתם מרחוק – מזל שהבאנו איתנו הרבה דיסקים. אתמול היה היום הראשון של בית הספר כאן, למרות שאביתר ועדי כבר התחילו את הלימודים היה מרגש להסיע אותם, לראות את התכונה ברחובות האוניברסיטה, וההורים שיוצאים עם עיניים אדומות מה- jcc (ה- jewish community center – שם נמצא הגן של אביתר) אחרי שהפקידו את הקטנטנים שלהם בידים זרות (שמברכות על האוכל ושרות שירי ילדים על אלוהים שנמצא בכל אחד מאיתנו – קצת ספוקי לגיל שנתיים אם שואלים אותי). היום כבר היה קל יותר להשאיר שם את אביתר - אחרי שהשארתי אותו הלכתי לפגישה עם יו"ר הפדרציה בעניין פרוייקט של מיתוג מחדש שאני מסייעת להם בו – וכשגמרנו עם הפגישה הלכתי להציץ מהחלון של הגן.. אני כל כך שמחה שעשיתי את זה כי ראיתי את אביתר וחבריו החדשים יושבים בחיתולים בלבד (סביר להניח שאחרי פעילות בריכה או סתם שפריץ עם צינור) ואוכלים בתאבון בייגלים וגבינת שמנת. בדרך חזרה הביתה yellow brick road של אלטון התנגן ברדיו, ואני חשבתי עליכם ועל השנה החדשה שהתחילה היום. בטח משמיעים את "כל עוד" של יוני רכטר ההורס ברדיו בלי הפסקה, אתם עושים קניות אחרונות, מתרגשים – ובעיקר נושמים לרווחה על כך שמעכשיו, יש סידור לילדים.