אני כותבת מהמיטה המאולתרת שלנו בדירה החדשה – מאולתרת כי אין עדיין מזרן ואנחנו ישנים על שמיכות של חברה ישראלים שמתחילים כאן שנה שניה.
עדי לידי – שפוך מאירועי היום של אתמול (פירוט בהמשך) ואביתר החמוד מכורבל לידו, סיטואציה נדירה מאוד בשגרה הנוכחית של שקט ושלווה.
ביום רביעי עלינו על מטוס.. הפרידה בשדה היתה קשה כצפוי, היה עצוב מאוד להשאיר מאחור את המשפחה הדומעת (חברה שעובדת בשדה הציעה להביא שלט "זהירות רצפה רטובה") ולהמשיך הלאה אל הלא נודע.
במטוס חיכתה לנו הפתעה – בגלל הקרבה לחברה מהרצפה הרטובה קיבלנו שלישייה של מושבים במקום שניים.
אביתר התחיל את הטיסה מקסים כהרגלו, הוא ישן שמונה שעות ברציפות. ואז הוא התעורר. לא רבים מכם זכו להכיר את האישיות האלטרנטיבית של אביתר אבל אלו שנחשפו אליה יודעים – שומר נפשו ירחק. היה קשה מאוד להעביר את 5 השעות שנותרו עד הנחיתה, אבל לשמחתי הרבה היה לי תירוץ לבכות כמו פסיכית תוך כדי מה שעזר לי אולי לשמור על השפיות.
הבכי נמשך אל תוך הציפייה לקונקשן באטלנטה, בטרמינל ראיתי אנשים יושבים ומסמסים והתגעגעתי, קפצתי לשלוף את הטלפון מהתיק עם כל צלצול של סמס נכנס עד שהפנמתי שהצלצולים האלו לא שייכים אלי, ובינתיים אני יכולה להסתפק בריצות אחרי פעוט אחוז אמוק (לא, זה לא נרגע בינתיים).
בעליה למטוס תפסה אותי כושית שנראית כאילו שלפו אותה מסרט של אדי מרפי ואמרה לי I will pray for you לא ברור אם בגלל העיניים והאף האדומים או בגלל הבן המופרע.
ובסוף הגענו לאן ארבור, הגענו לשכונה המקסימה שלנו (את כל חסכי העצים מכפר יונה אני משלימה כאן), בזמן שחיכינו לחתימה על החוזה פגשנו שתי בנות ישראליות בבריכה (המהממת) של השכונה. הדירה יפה ומרווחת, ובגלל שאני לוקחת איתי עצה שקיבלתי מאמא שלי לפני שנים ובחרתי דירה דרום מערבית – היא גם שטופת שמש ומאווררת - ממש הרגשנו אנרגיות טובות מנשבות בה מהרגע שנכנסנו אליה.
ביום שישי ביקרנו בבית הספר של עדי – פאר היצירה מבחינה ארכיטקטונית וגם מבחינה ירוקה (בכל אלמנט בבניין הושקעה חשיבה לחסכון באנרגיה), היה יפה להתרשם ויותר מזה – מרגש לראות מקרוב את ההתנהלות סביב בית הספר – האנשים שמתקבלים לתכנית הזו הם יחידי סגולה וכך מתייחסים אליהם מהרגע שרגלם דורכת בבניין. היה מרשים לראות קיר ענק מלא בספרים שכתבו בוגרי ה- mba של רוס, חלקם ספרים שהכרתי מהלימודים!
ביום שישי בערב אכלנו ארוחת שבת כולל קידוש עם ישראלים, אם זה לא היה ברור עד עכשיו – יש אחלה אנשים ונראה שמבחינת חיי קהילה יהיה לנו כאן לא רע בכלל (כבר הספקנו להיות מוזמנים לבר בי קיו אצל ברזילאי מה - mba וגם לערבים שונים בעיר.. אבל אליהם לא הצטרפנו מטעמי תשישות).
יש לי עוד הרבה סיפורים אבל אני לא רוצה להתיש, מקווה שתהיה מצלמה בקרוב כדי שתוכלו לחבר סיפורים לתמונות.
עדי לידי – שפוך מאירועי היום של אתמול (פירוט בהמשך) ואביתר החמוד מכורבל לידו, סיטואציה נדירה מאוד בשגרה הנוכחית של שקט ושלווה.
ביום רביעי עלינו על מטוס.. הפרידה בשדה היתה קשה כצפוי, היה עצוב מאוד להשאיר מאחור את המשפחה הדומעת (חברה שעובדת בשדה הציעה להביא שלט "זהירות רצפה רטובה") ולהמשיך הלאה אל הלא נודע.
במטוס חיכתה לנו הפתעה – בגלל הקרבה לחברה מהרצפה הרטובה קיבלנו שלישייה של מושבים במקום שניים.
אביתר התחיל את הטיסה מקסים כהרגלו, הוא ישן שמונה שעות ברציפות. ואז הוא התעורר. לא רבים מכם זכו להכיר את האישיות האלטרנטיבית של אביתר אבל אלו שנחשפו אליה יודעים – שומר נפשו ירחק. היה קשה מאוד להעביר את 5 השעות שנותרו עד הנחיתה, אבל לשמחתי הרבה היה לי תירוץ לבכות כמו פסיכית תוך כדי מה שעזר לי אולי לשמור על השפיות.
הבכי נמשך אל תוך הציפייה לקונקשן באטלנטה, בטרמינל ראיתי אנשים יושבים ומסמסים והתגעגעתי, קפצתי לשלוף את הטלפון מהתיק עם כל צלצול של סמס נכנס עד שהפנמתי שהצלצולים האלו לא שייכים אלי, ובינתיים אני יכולה להסתפק בריצות אחרי פעוט אחוז אמוק (לא, זה לא נרגע בינתיים).
בעליה למטוס תפסה אותי כושית שנראית כאילו שלפו אותה מסרט של אדי מרפי ואמרה לי I will pray for you לא ברור אם בגלל העיניים והאף האדומים או בגלל הבן המופרע.
ובסוף הגענו לאן ארבור, הגענו לשכונה המקסימה שלנו (את כל חסכי העצים מכפר יונה אני משלימה כאן), בזמן שחיכינו לחתימה על החוזה פגשנו שתי בנות ישראליות בבריכה (המהממת) של השכונה. הדירה יפה ומרווחת, ובגלל שאני לוקחת איתי עצה שקיבלתי מאמא שלי לפני שנים ובחרתי דירה דרום מערבית – היא גם שטופת שמש ומאווררת - ממש הרגשנו אנרגיות טובות מנשבות בה מהרגע שנכנסנו אליה.
ביום שישי ביקרנו בבית הספר של עדי – פאר היצירה מבחינה ארכיטקטונית וגם מבחינה ירוקה (בכל אלמנט בבניין הושקעה חשיבה לחסכון באנרגיה), היה יפה להתרשם ויותר מזה – מרגש לראות מקרוב את ההתנהלות סביב בית הספר – האנשים שמתקבלים לתכנית הזו הם יחידי סגולה וכך מתייחסים אליהם מהרגע שרגלם דורכת בבניין. היה מרשים לראות קיר ענק מלא בספרים שכתבו בוגרי ה- mba של רוס, חלקם ספרים שהכרתי מהלימודים!
ביום שישי בערב אכלנו ארוחת שבת כולל קידוש עם ישראלים, אם זה לא היה ברור עד עכשיו – יש אחלה אנשים ונראה שמבחינת חיי קהילה יהיה לנו כאן לא רע בכלל (כבר הספקנו להיות מוזמנים לבר בי קיו אצל ברזילאי מה - mba וגם לערבים שונים בעיר.. אבל אליהם לא הצטרפנו מטעמי תשישות).
יש לי עוד הרבה סיפורים אבל אני לא רוצה להתיש, מקווה שתהיה מצלמה בקרוב כדי שתוכלו לחבר סיפורים לתמונות.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה