אני כותבת מהדרך לאן ארבור משיקאגו, אחרי סוף שבוע ארוך עם המשפחה. לא הספקנו לראות שום דבר בשיקאגו, רק את קו הרקיע, ואנחנו בהחלט מחכים לעוד.
ספטמבר מתקרב והסטודנטים מתחילים להגיע לאן ארבור – הבתים במרכז העיר מתמלאים בדיירים בכל הצבעים והגדלים, המרפסות בערסלים ובכסאות נח, הברים שוקקי חיים והבירה נשפכת כמים (ומים במישיגן יש בשפע, כאן זה לא ישראל מתייבשת). האוירה כאן יוצאת דופן, מאוד אינטלקטואלית ומאוד בינלאומית – אפשר להתחיל לקנא באופן רשמי!
אביתר התחיל גן בשבוע שעבר. הגן פה שונה - קודם כל כי היום זה כבר ממש גן ולא משפחתון, וחוץ מזה, מדובר בגן גדול ומקסים בסטנדרטים שונים מאלו שאני מכירה.. המון המון מרחבים ירוקים, עצים ומתקני שעשועים. בגלל שמדובר בגן יהודי הם מקיימים מצוות בהיקף רחב יותר מזה שהיינו רגילים אליו, ובגלל שמדובר בגן טוב ואיכותי מגיעים אליו הרבה ילדים לא יהודים שההורים רוצים לתת להם חינוך טוב – זה יוצר סיטואציות מאוד מצחיקות כמו ילד קוריאני שאומר ברכת המזון בעברית לפני כל ארוחת צהריים, וגננת שיקסע ששרה לאביתר "דוד מלך ישראל" כדי להרגיע אותו בזמן שהוא בוכה כי צריך להחליף חיתול.
ביום שישי הם מכינים חלה, כל ילד מקבל חתיכה מגיגית בצק ענקית ומשחק איתה עד שנמאס לו, ובסוף מכניסים הכל לתנור. בסוף היום, כשחילקו את החלות חזרה לילדים לא הופתעתי לראות שגם לחלות התמימות של הילדים לא היה סיכוי נגד נחשולי הקיטש האמריקאי וקיבלנו חלה מלאה בסוכריות צבעוניות. שמחתי מאוד לגלות שהטעם של החלה די דוחה – כמה קלוריות פחות בשבילי. אביתר הסתובב עם החלה כל היום, הוא היה גאה בה (בין ביס לביס) ואני הייתי גאה בו.
אתמול נקלעתי לסלון יופי, ונחשפתי למחזה מבחיל – לצד הנשים שהגיעו לשם לטיפולי מניקור ופדיקור ישבו בנות צעירות – ממש צעירות, בנות שמונה או תשע, וקיבלו טיפולים משל עצמם. היה מזעזע לראות את הליטל מיס שנשיינס האלו פורשות אצבעות ומושיטות ידיים לצדדים כדי שלא יתקלקל להן הלק, ועוד יותר דוחה לראות אותן מקבלות טיפול פדיקור – כמה עור קשה יכול להיות על רגל של ילדה בת עשר??
כששומעים את הדברים האלה מרחוק אפשר לכל היותר להזדעזע ולרחם על 'האמריקאים המפגרים', אבל מקרוב, בידיעה שהילדים שלי הולכים לגדול פה בשנים הקרובות התחושה היא בעיקר של דאגה, ופחד שלא יהיו לנו את הכוחות או היכולות להתמודד מול תרבות הפלסטיק.
הגעגועים קשים מאוד: עדיין צורב בגרון והעיניים מוצפות עם כל דבר שמעורר אסוציאציה למשפחה או לחברים. אני רואה נהגים של UPS כל הזמן, וכשהם עומדים לידי ברמזור ומחייכים (כי זה מה שעושים פה שכיוצרים בטעות קשר עין, וזה ממש מתיש) אני רוצה להגיד להם שגם אני פעם הייתי משלהם... להשלמת החוויה, יש גם פתק של "לא הייתם בבית" של UPS שתלו על דלת הבניין שלנו עבור אחד השכנים – שזה אידאלי מבחינה אסטטית – דמעות בכניסה הביתה זה הרבה יותר נח מדמעות באמצע הרחוב.אנחנו כבר ממש קרובים לאן ארבור, וברדיו (בדיסק..) אנחנו שומעים את הוידוי של שושנה לג'ינג'י – אין לה בית אין לה בעל והוא לא מנגן בחצוצרה – אז יכול להיות יותר גרוע – נכון?
ספטמבר מתקרב והסטודנטים מתחילים להגיע לאן ארבור – הבתים במרכז העיר מתמלאים בדיירים בכל הצבעים והגדלים, המרפסות בערסלים ובכסאות נח, הברים שוקקי חיים והבירה נשפכת כמים (ומים במישיגן יש בשפע, כאן זה לא ישראל מתייבשת). האוירה כאן יוצאת דופן, מאוד אינטלקטואלית ומאוד בינלאומית – אפשר להתחיל לקנא באופן רשמי!
אביתר התחיל גן בשבוע שעבר. הגן פה שונה - קודם כל כי היום זה כבר ממש גן ולא משפחתון, וחוץ מזה, מדובר בגן גדול ומקסים בסטנדרטים שונים מאלו שאני מכירה.. המון המון מרחבים ירוקים, עצים ומתקני שעשועים. בגלל שמדובר בגן יהודי הם מקיימים מצוות בהיקף רחב יותר מזה שהיינו רגילים אליו, ובגלל שמדובר בגן טוב ואיכותי מגיעים אליו הרבה ילדים לא יהודים שההורים רוצים לתת להם חינוך טוב – זה יוצר סיטואציות מאוד מצחיקות כמו ילד קוריאני שאומר ברכת המזון בעברית לפני כל ארוחת צהריים, וגננת שיקסע ששרה לאביתר "דוד מלך ישראל" כדי להרגיע אותו בזמן שהוא בוכה כי צריך להחליף חיתול.
ביום שישי הם מכינים חלה, כל ילד מקבל חתיכה מגיגית בצק ענקית ומשחק איתה עד שנמאס לו, ובסוף מכניסים הכל לתנור. בסוף היום, כשחילקו את החלות חזרה לילדים לא הופתעתי לראות שגם לחלות התמימות של הילדים לא היה סיכוי נגד נחשולי הקיטש האמריקאי וקיבלנו חלה מלאה בסוכריות צבעוניות. שמחתי מאוד לגלות שהטעם של החלה די דוחה – כמה קלוריות פחות בשבילי. אביתר הסתובב עם החלה כל היום, הוא היה גאה בה (בין ביס לביס) ואני הייתי גאה בו.
אתמול נקלעתי לסלון יופי, ונחשפתי למחזה מבחיל – לצד הנשים שהגיעו לשם לטיפולי מניקור ופדיקור ישבו בנות צעירות – ממש צעירות, בנות שמונה או תשע, וקיבלו טיפולים משל עצמם. היה מזעזע לראות את הליטל מיס שנשיינס האלו פורשות אצבעות ומושיטות ידיים לצדדים כדי שלא יתקלקל להן הלק, ועוד יותר דוחה לראות אותן מקבלות טיפול פדיקור – כמה עור קשה יכול להיות על רגל של ילדה בת עשר??
כששומעים את הדברים האלה מרחוק אפשר לכל היותר להזדעזע ולרחם על 'האמריקאים המפגרים', אבל מקרוב, בידיעה שהילדים שלי הולכים לגדול פה בשנים הקרובות התחושה היא בעיקר של דאגה, ופחד שלא יהיו לנו את הכוחות או היכולות להתמודד מול תרבות הפלסטיק.
הגעגועים קשים מאוד: עדיין צורב בגרון והעיניים מוצפות עם כל דבר שמעורר אסוציאציה למשפחה או לחברים. אני רואה נהגים של UPS כל הזמן, וכשהם עומדים לידי ברמזור ומחייכים (כי זה מה שעושים פה שכיוצרים בטעות קשר עין, וזה ממש מתיש) אני רוצה להגיד להם שגם אני פעם הייתי משלהם... להשלמת החוויה, יש גם פתק של "לא הייתם בבית" של UPS שתלו על דלת הבניין שלנו עבור אחד השכנים – שזה אידאלי מבחינה אסטטית – דמעות בכניסה הביתה זה הרבה יותר נח מדמעות באמצע הרחוב.אנחנו כבר ממש קרובים לאן ארבור, וברדיו (בדיסק..) אנחנו שומעים את הוידוי של שושנה לג'ינג'י – אין לה בית אין לה בעל והוא לא מנגן בחצוצרה – אז יכול להיות יותר גרוע – נכון?
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה