בארץ אהבתי

למעלה: החומרים הדרושים לביקור קיץ מושלם:
ים וזאפה (או בארבי)

האמת, חשבנו שנשתגע בארץ שלושה חודשים. הבאנו איתנו כמויות של ספרים ותכניות מגירה לנסוע להודו ולתאילנד (שנגנזו מסיבות אחרות, לא בגלל שרעננה עדיפה, לא השתניתי עד כדי כך). וכשעשינו את שיחת הסיכום שלנו, בדרך לשיקאגו על ארוחת מקדונלדס שעלתה 40 דולר בשדה התעופה של אמסטרדם (שם עדי ראה גם את אהובי ג'ון מלקוביץ אבל זה כבר סיפור אחר) שנינו הסכמנו ששלושת החודשים שעברנו היו יוצאי דופן במופלאותם ושכנראה לא יהיו כאלו עוד אף פעם. זה כיף להיות בחופש בארץ. כל מי שגר פעם במקום אחר יודע את זה. אבל להיות בחופש בארץ כשלרשותך כל הזמן שבעולם... לא היינו מוכנים לזה, באמת. אפילו ישנתי לילות שלמים. אני.

רק בגלל הטנא הזה היה שווה לבוא לכאן.
אביתר נהנה ממנהגי המקום.

מאוד מוזר המעמד הזה של אורח לרגע. של לפגוש אנשים שקרובים אליך אחרי שנה, פעם בשנה. פתאום מבחינים בקמטים חדשים על פנים מוכרות, הנושאים שעל סדר היום משתנים, מגלים לפעמים קרבה ואינטימיות במקומות שלא מצפים להם ולפעמים בדיוק את ההיפך, מגלים שהדבק שחיבר ביננו פעם כבר לא שם, ושכנראה יש בה משהו בקלישאה הזו על המרחק מהעין.

סיאול? שיקאגו? תמיד יהיה לנו את פרישמן

ומשנה לשנה גם אצלי נרשמים שינויים. אני משמינה בטח שמשמינה אבל לא רק. כמו שאולי ניחשתם מהכותרת הכוכבת הגדולה של הביקור הזה היתה הארץ. בימים הראשונים הרגשתי נורא חשופה. פתאום אנשים עונים לי, מתחצפים אלי וחותכים אותי בכביש. והמרחב האישי שלי שוב מופקע לטובת הקולקטיב. אני לא יכולה להגיד שזה לא הפריע לי, זה כן, במיוחד כשבאים מגריאטריה כמו אן ארבור. ובכל שיחה כמעט זה היה שם. ההבדלים בין שם לפה, בשכר, במוסר העבודה, בתרבות ובנימוסים. האפשרויות שניצבות בפנינו כאן וכמובן היתרונות הרבים לחיי המשפחה.

דנה ורן זה הכי 2010.
הפאוור קאפל החדש.

מיומנות חדשה שאביתר רכש בארץ

והיום אני כבר פחות יכולה להתווכח על כל אלה כי כנראה שאם לא הייתי חושבת ככה לא הייתי כאן. זה פשוט מפתיע אותי מאוד שגם אני התיישרתי. שאני כבר לא עומדת עם סטופר ומחכה שזה יגמר אלא גם מרשה לעצמי ליהנות מהדרך. אם הייתי פוגשת עכשיו את עצמי לפני שנתיים, זאת שכתבה את הפוסט הראשון בבלוג הזה על הבית הארוז, שככה ארגיש ממש בעוד מעט בחיים, אבל בחיים לא הייתי מאמינה. אבל מה שחשוב לי להבהיר, וזה בעיקר בשבילך אמא, שיחד עם כל זה אני ממש לא חושבת שאנחנו צריכים להשאר כאן. זה טוב לשנתיים או טיפה יותר אבל יחד עם כל היתרונות שיש למקום הזה להציע, כאן אין את ההורים שלי, את המשפחה, החברים, את תל אביב, את הים, את השפה ואת התרבות שבלעדיהם אני פחות אני.

אם לא אליהם אז למי?

כשחזרנו גילינו שהתגעגענו יותר ממה שחשבנו. ולמרות שאנחנו במקום אחר לגמרי זה מרגיש כאילו לא עזבנו אף פעם. אביתר חזר לדבר אנגלית, התרגלנו שוב לטעם של הקפה, המעטפות האדומות של נטפליקס חזרו לתיבת הדואר והפעם יש גם מנוי לטיים אווט שיקאגו.

ולמרות שבכותרת היתה אולי טמונה הבטחה לקולה הצלול של רוחמה רז, נראה לי שאין מדוייק יותר ממנו, ומהשיר הזה במיוחד: