בואי נסתלק מקום חדש, נרגיש זרים

היום, בעודי מטגנת פנקייקים לחברים חדשים שהגיעו אלינו לארוחת בוקר, שמעתי את השיר הזה של עמיר לב והבנתי שזה בדיוק מה שעשינו. אנחנו במקום חדש. כבר לא ממש מרגישים זרים כי המעברים קצת חישלו אותנו ויש פה גם את המשפחה והחברים ואת מיקה שגורמים להכל להראות מוכר, ואם לא מוכר אז לפחות ידידותי.
כמו שחלק מכם כבר יודעים הרוח הפרוזאית ששרתה עלי פעם נעלמת לה לאיטה ויכול להיות שימיו של הבלוג הזה ספורים. אבל חשבתי שבכל זאת זו פלטפורמה ראויה לעשות לכם סיור בבית החדש לנו.

כבר חודש שאני מנסה לצלם את הדירה כדי לשלוח תמונות ואיכשהו האוירה הקסומה שיש כאן בבית לא עוברת. ואז אתמול הורדתי עדשה חדשה בהיספטמטיק ונדמה לי שאיתה התמונות דווקא כן מצליחות להעביר משהו.
גם בשכונה (Bucktown) ניסיתי לצלם קצת אבל התמונות שיצאו לי ראויות להצגה רק בסל המחזור של המחשב ושם אכן משכנן כעת. קצת מבאס, כי אנחנו גרים בשכונה מדהימה. מדריכי התיירות קוראים לה ה"וילג'" של שיקאגו. אין כאן הרבה רשתות מסחריות. יש פה המון בתי קפה, חנויות, גלריות ומלא מלא היפסטרים (אביתר משתלב פה יפה). יש כאן חנות של ספרים משומשים של ארבע קומות שמחזיקה כל ספר שאתם יכולים לחשוב עליו, בתי קפה אורגניים, מסעדות אתניות, סטודיואים ליוגה ופילאטיס בכל מקום... ואני חייבת להתחיל לעבוד מהר כדי לממן את כל הטוב הזה.

נכון משתלב?
חלונות ענקיים הפונים לכיוון דרום שוטפים את הבית באור

הסלון. רב הפריטים הגיעו איתנו מאן ארבור. אלו שלא נרכשו בשוק הפשפשים המקומי (והמהמם), באיקאה, או ברשתות מקומיות

עטרת ראשנו, הספריה
ויש גם אח
הפינה האהובה עלי בבית
פינת האוכלפינת האוכל במראה אופייני
המטבח - מאובזר, מפנק ועושה חשק אפילו לשטוף כלים

ולהכין מוס שוקולדחדר השינה שלנו
ארגז מצעים משנות החמישיםהשידה היתה ארון המשקאות של סבתא שלי, המראה מחנות עתיקות מדהימה בניו אינגלנד ומעמד התכשיטים מפוראבר 21האמבטיה - אני לא יודעת אם רואים את זה בתמונה אבל היא ענקית. אביתר קורא לה "הבריכה שלי" שימו לב לסידור של בובות הגומי : יוזמה של אביתר שהפכה לטקס. הוא מסדר אותן בקפידה בכל ערב בסוף המקלחת.

אין תמונות של החדר של אביתר כי הוא כל הזמן הפוך. אנחנו מסדרים אותו בערך אחת ליום אבל כל ביקור של חבר הוא סיבה למסיבה עבורו - הוא מוציא את כל הצעצועים ומפזר על הרצפה. אחר כך יש לנו זמן גיבוש משפחתי במיון הצעצועים וסידור החדר. אני קרובה מאוד לתרום את הצעצועים לו לצדקה ולאמץ את סגנון החיים האנטרופוסופי. רק בחדר שלו, כמובן.

המוזיקה שאנחנו שומעים כאן לאחרונה היא בעיקר זו שבתחנה מסויימת בפנדורה שלי, היא התחילה בפליט פוקסס אבל המשיכה עם כל מיני כיוונים אחרים ועכשיו בהחלט ניתן להגיד עליה שכל שיר הוא מלמיליאן. במילים אחרות, מי שמשקיע משפיע. אז הנה שיר יפה שחשבתי שיתאים. ולא רק בגלל השם שלו.

רוד טריפ בניו אינגלנד

מי שמכיר אותי מגיל צעיר מכיר את החיבה שלי לאוספים. כמתבגרת אהבתי מאוד להכין קלטות אוסף שליוו אותי בטרגדיות (הבחור מ- ט2 לא הסתכל לכיוון שלי), בשמחות (הבחור מי"א 5 דווקא כן) ובשאר הסיטואציות הקיומיות והדרמות איתן החיים הפגישו אותי. לכן היה זה אך טבעי שלרגל אם כל הדרמות, העזיבה של כור מחצבתי, חברי, משפחתי ואוהבי, אכין גם אוסף כזה ואחלק אותו לכולכם. האוסף, שמעולם לא ראה אורו של יום היה אמור להתחיל ב- don’t you forget about me של ה- simple minds ולהחתם ב- lovesong של ה- cure. ובאמצע היה אמור להיות גם השיר הזה. הייתי בטוחה שהוא נצרב בתודעה שלי כשיר דרכים באחד הרודטריפים הקסומים שעשיתי כילדה עם המשפחה שלי, ההורים שלי במושבים הקדמיים, האחים שלי ואני מצטופפים מאחור עם המצרכים לארוחה שתתקיים בעצירה הבאה וברדיו שירים מתחנות מקומיות, שונים מאוד מאלו שהכרתי עד אז וכל כך מתאימים לדרכים בעיני. אבל טעיתי. כנראה שזה קרה דווקא בגלל הסצנה הזו:

ולמרות שהשתדלנו להקפיד על האזנה כמעט בלעדית להאוורד סטרן גם בטיול הזה (דניז ריצ'ארדס שוב קפצה לביקור!) לפעמים שמענו קצת מוזיקה והשיר הזה חזר אלי יותר מפעם אחת.

התחלנו את הטיול בוושינגטון, משם המשכנו לגיחה קצרצרה בניו יורק שם הספקנו לראות את התערוכה של אלכסנדר מקווין, להסתובב בסנטרל פארק, לפגוש חברה מהממת אחת ולהזיע המון. המשכנו צפונה לאורך קו החוף עד פורטלנד, מיין ומשם נסענו מערבה לוורמונט. אני לא חושבת שהתמונות שלי עושות חסד עם הטיול הזה, עם הנופים המקסימים, היקיצות הטבעיות עליהן הקפדנו תוך שיתוף פעולה מלא של אביתר, אווירת החופש וההתרגשות לקראת שאר האירועים הצפויים לנו החודש. ובכל זאת, הנה מקבץ תמונות מייצג:

גשר צף בוורמונט

אחת ממאות חנויות העתיקות שראינו בדרך. בזו גם עצרנו וקנינו מראה מקסימה לביתנו החדש.

מדרחוב מקסים בברלינגטון, ורמונט (אחותה האבודה של אן ארבור)
עלינו לרגל למפעל של בן אנד ג'ריס בוורמונט. כן, אכלנו המון גלידה.

מסתבר שלפטיש המגדלורים שלי מתווסף חבר חדש - חיבה עזה לגשרים. גשר מכוסה בניו המפשייר.

פורטלנד, מיין

בוסטון

טי שירט מעורר הזדהות שראיתי בפרובידנס, רוד איילנד. זו עיירה שעיקר התיירים בה נמנים על הקהילה הגאה.

אוניברסיטת ייל, ניו הייבן

תערוכת פיסול על הגג של המטרופוליטן

אמא, זה בשבילך

ובכל זאת, אולי בגלל אוברדוז המגדלורים והסירות, אבל בעיקר בגלל בואו של חודש אוגוסט, והגעגועים לאהובתי שלא מפסיקים אפילו לא לדקה:

בארץ אהבתי

למעלה: החומרים הדרושים לביקור קיץ מושלם:
ים וזאפה (או בארבי)

האמת, חשבנו שנשתגע בארץ שלושה חודשים. הבאנו איתנו כמויות של ספרים ותכניות מגירה לנסוע להודו ולתאילנד (שנגנזו מסיבות אחרות, לא בגלל שרעננה עדיפה, לא השתניתי עד כדי כך). וכשעשינו את שיחת הסיכום שלנו, בדרך לשיקאגו על ארוחת מקדונלדס שעלתה 40 דולר בשדה התעופה של אמסטרדם (שם עדי ראה גם את אהובי ג'ון מלקוביץ אבל זה כבר סיפור אחר) שנינו הסכמנו ששלושת החודשים שעברנו היו יוצאי דופן במופלאותם ושכנראה לא יהיו כאלו עוד אף פעם. זה כיף להיות בחופש בארץ. כל מי שגר פעם במקום אחר יודע את זה. אבל להיות בחופש בארץ כשלרשותך כל הזמן שבעולם... לא היינו מוכנים לזה, באמת. אפילו ישנתי לילות שלמים. אני.

רק בגלל הטנא הזה היה שווה לבוא לכאן.
אביתר נהנה ממנהגי המקום.

מאוד מוזר המעמד הזה של אורח לרגע. של לפגוש אנשים שקרובים אליך אחרי שנה, פעם בשנה. פתאום מבחינים בקמטים חדשים על פנים מוכרות, הנושאים שעל סדר היום משתנים, מגלים לפעמים קרבה ואינטימיות במקומות שלא מצפים להם ולפעמים בדיוק את ההיפך, מגלים שהדבק שחיבר ביננו פעם כבר לא שם, ושכנראה יש בה משהו בקלישאה הזו על המרחק מהעין.

סיאול? שיקאגו? תמיד יהיה לנו את פרישמן

ומשנה לשנה גם אצלי נרשמים שינויים. אני משמינה בטח שמשמינה אבל לא רק. כמו שאולי ניחשתם מהכותרת הכוכבת הגדולה של הביקור הזה היתה הארץ. בימים הראשונים הרגשתי נורא חשופה. פתאום אנשים עונים לי, מתחצפים אלי וחותכים אותי בכביש. והמרחב האישי שלי שוב מופקע לטובת הקולקטיב. אני לא יכולה להגיד שזה לא הפריע לי, זה כן, במיוחד כשבאים מגריאטריה כמו אן ארבור. ובכל שיחה כמעט זה היה שם. ההבדלים בין שם לפה, בשכר, במוסר העבודה, בתרבות ובנימוסים. האפשרויות שניצבות בפנינו כאן וכמובן היתרונות הרבים לחיי המשפחה.

דנה ורן זה הכי 2010.
הפאוור קאפל החדש.

מיומנות חדשה שאביתר רכש בארץ

והיום אני כבר פחות יכולה להתווכח על כל אלה כי כנראה שאם לא הייתי חושבת ככה לא הייתי כאן. זה פשוט מפתיע אותי מאוד שגם אני התיישרתי. שאני כבר לא עומדת עם סטופר ומחכה שזה יגמר אלא גם מרשה לעצמי ליהנות מהדרך. אם הייתי פוגשת עכשיו את עצמי לפני שנתיים, זאת שכתבה את הפוסט הראשון בבלוג הזה על הבית הארוז, שככה ארגיש ממש בעוד מעט בחיים, אבל בחיים לא הייתי מאמינה. אבל מה שחשוב לי להבהיר, וזה בעיקר בשבילך אמא, שיחד עם כל זה אני ממש לא חושבת שאנחנו צריכים להשאר כאן. זה טוב לשנתיים או טיפה יותר אבל יחד עם כל היתרונות שיש למקום הזה להציע, כאן אין את ההורים שלי, את המשפחה, החברים, את תל אביב, את הים, את השפה ואת התרבות שבלעדיהם אני פחות אני.

אם לא אליהם אז למי?

כשחזרנו גילינו שהתגעגענו יותר ממה שחשבנו. ולמרות שאנחנו במקום אחר לגמרי זה מרגיש כאילו לא עזבנו אף פעם. אביתר חזר לדבר אנגלית, התרגלנו שוב לטעם של הקפה, המעטפות האדומות של נטפליקס חזרו לתיבת הדואר והפעם יש גם מנוי לטיים אווט שיקאגו.

ולמרות שבכותרת היתה אולי טמונה הבטחה לקולה הצלול של רוחמה רז, נראה לי שאין מדוייק יותר ממנו, ומהשיר הזה במיוחד: